סרילנקה-(ציילון) אי של תה ופיח. פוסט ראשון

קולומבו. עיר בירה. בשתי מלים- כאוס מפוייח.

אם עד עכשיו חשבנו שהונג קונג היא כאוס ברחובות, אם הנחנו שמיאנמר המעלה שדות ואגזוזים בעשן , טעינו.

סרי לנקה- לפחות קולומבו אליה הגיעתי לאחר מסע מטלטל בבנקוק בשדה תעופה נוראי, היא הכאוטית והמפוייחת מכל.

אל קולומבו הגעתי באישון לילה לאחר מסע מטלטל ומיוזע בשדה תעופה עמוס לעייפה סינים בקבוצות גדוליות צווחניות ודוחפות היושבות על הרצפה לאכול וחוסמות מעהברים (אל תשוו לישראלים- ממש אין מה להשוות). התורים בשדה התעופה הקטן בו נוחתים להחלפת מטוס דון מואנג הוא שדה תעופה מיושן ואל תעברו דרכו בשום אופן!!! מיליון טיסות אייר אסיה נוחתות בשעה תורים ארוכים להוצאת המזוודות חובה גם מי שבמעבר- החתמת דרכונים,תור שיקוף תור של שעה וחצי לצ'ק אין לטיסה הבאה. תשלום על המזוודה שוב- עוד תור לשוטר הגבולות ליציאה (רק שעתיים היית בארצנו המקסימה? בואי ליותר זמן) תור לשקוף- מותשים יוצאים למסדורנות עמוסי סינים ומשוללי מזגנים ובסוף עולים על עוד טיסת לואו קוסט. לשקולכם.

נהג שהזמנתי דרך המלון-דירות חיכה לי עם שמי. נחמד.?חכי. ארבעים דק. בחום הנוראי והמהביל על שפת המדרכה עד שאביא את האוטו. אופס חניתי רחוק סליחה.

הנה שיעור ראשון בסרילנקה: כל מה שאומרים לך הוא נתון למשא ומתן!! למדתי בדרך הקשה שיש נהגים שיקחו אותך משדה התעופה ב-15$ (פרטים בבית חב"ד) ואני שילמתי 35$. אפשר גם לקחת חאפר ולהתמקח במקום. כשהגעתי לרחוב חשוך עמוס בורות ביוב פתוחים חשבתי שהגעתי למיטה. אך שם חיכה בחור יחף ומרופט משולל אנגלית שניהל את ה"מלון" והתעקש להסביר כל מיני דברים עלומים עבור חופן רופיות באנגלית שלא ניתנת להבנה.

שיעור שני בסרילנקה: הם לא יודעים אנגלית. וגם המעט שיודעים לא מבטאים נכון, וגם אותנו הם לא מבינים. (פנטומימה תעזור). מה שמפצה על כך שיש שפע כוח אדם זמין בכל מקום ואחרי שקוראים ל-10 איש האדם ה-11 מבין מה אתה רוצה . (מים חמים? מפתח? מתי ארוחת בוקר? מה כבר יכול תייר ממוטט לבקש? מאמר על הפילוסופיה הבודהיסטית?)

למחרת בבוקר אחרי שהוחלפו כל כלי המטבח הדוחים מלוכלכים ומזעזעים שמתי פעמיי אל בית חב"ד בו התכוונתי לבלות בשבת. הדרך שעל המפה בגוגל היתה אמור לארוך כשש דק. רגלית לקחה כמעט שעה בחום מהביל מפוייח ועמוס טוקטוקים שכולם רוצים ל"סייע". כל מי ששאלתי הצביע בבטחון גמור על הרחוב המקביל והבטיח ששם ימינה ושמאלה ... כמובן שנדדתי שוב ושוב וכולם טעו. שיעור שלישי בסרילנקה: הם לעולם לא יודו שלא יודעים או לא מכירים. מקסימום יגלגלו עיניים לשמיים, ולאחר גרוד בראש יאמרו בבטחון משהו- העיקר לצאת גבר שבגברים. לכן- שאלו נשים. רצוי כאלו שנראות מבינות אנגלית. בייאושי שאלתי נהג ברכב הונדה לבן ומבהיק שאמר שהוא בדיוק יוצא לשם ושבכיף יקפיץ אותי. האנגלית שלו היתה טובה. לבוש בחליפה וחולצה והאוטו מצוחצח. טעות!!!

כעבור דקה הבנתי שעליתי על רכב עם גבר שאינני מכירה בעיר שאינני מכירה וללא שפה מקומית. בשיחה הקצרצרה שניהלתי הבנתי שהוא רק הנהג של מישהו חשוב ומחכה לו שיסיים את הישיבה. הנה! קפצתי משמחה. זה כאן בבית הקפה!! באמת? הוא התפלא. כן! אמרתי בבטחון- ממש פה וירדתי במהירות. אחרי שהתרחק וחלפה ה"סכנה " שוב שוטטתי . גם נהגי טוקטוק לא ידעו. בסוף לאחר שעה הגעתי לבית חב"ד שהיה 5 דק מהמלון.

לפיכך שיעור שלישי בסרילנקה: כל אחד יודע. כל אחד מבין וכולם גם יחד רוצים למכור לך משהו. אלא שסביר שאף אחד לא יודע ולא תמיד יש ברשותם את המוצר או השרות שמנסים למכור לך.

על המקום המדהים הזה-בית חב"ד קולומבו. על הזוג שניאור ומושקה הצעירים והנמרצים כתבתי פוסט שלם בפייסבוק ואני עדיין מלאת התפעלות והערצה. עזרתי לבשל מעט אוכל כשר ביום שישי והתארחתי ל-3 ארוחות. הבית המה מעט ישראלים ובעיקר הרבה תרמילאים צעירים שבאו ללילה או שניים ויצאו. לעתים הגיעו במהלך השבת או יצאו במהלכה, לעתים הדליקו וכיבו אורות. ואת הכל קיבלו זוג הרבנים מידנצ'יק שרק מבוגרים בחמש-שש שנים מאורחיהם שאחרי הצבא, באהבה ובהכלה. מאור פנים לכולם. על המפגש שלי עם התרמילאים והתובנות כאשה מבוגרת לעומתם- קראתם בפוסט שבו הבנתי ש"לעולם כבר לא אהיה"., (פתחו לינקhttps://www.facebook.com/rosenman.liora/posts/10217986343425425?notif_id=1555350210887398&notif_t=feedback_reaction_generic )

ביום שישי עשיתי סיור בזק בעזרת טוקטוק שמצאתי ברחוב – בכמה מאתרי התיירות החשובים בעיר קולומבו. כמובן שהורדתי אותו במחיר. (כמובן ששילמתי פי 2 ממה שהייתי אמורה.).

שיעור מס 4 בסרי לנקה: תמיד להוריד במחיר (בייחוד ברחוב או בשוק- פחות בחנויות). תמיד להתמקח גם כשמשלמים. לא צריך להוסיף טיפ או לעגל למעלה אם סוכם מחיר. להתעקש. לברר קודם עם מקומיים. להגיד ש"לא צריך" יש כבר אחד שהציע לי בחצי". אל תרגישו לא נעים. תיירים הם יעד להפקעת מחירים ואין צורך להשוות לעלות בארץ או באמריקה. זה לא אותו שוק!

מקומות בקולומבו:

א-מוזיאון ההסטוריה של סרילנקה: חשוב אך אפשר ללמוד באינטרנט. התצוגה דלה ומזכירה תערוכת בית ספר להורים. אין מזגן. שרותי בול פגיעה מזעזעים ברמות! בחצי שעה לרפרף על הכל אלא אם אתם אספני מסכות מצויירות וממש מתעמקים. והמחיר- שערוריה. 12 דולר לתייר ורק חצי דולר או משהו למקומי. ב-מקדש הבודהה עם הפסלים הצבעוניים: באמת מעורר השתאות. המון פסלים מצויירים וצבועים חלקם עצומים . פילים- שדים מפלצות חיות מיתולוגיות.ראיתי אולי 500-600 מקדשים וכזה טרם ראיתי. לא לפספס. ג-יש גם אגם יפה ועליו מקדש חצי צף. ד-ולבסוף טיילת חוף בצמוד לנמל- מרשימה עם מלונות ענק מפוארים כגון שאנגרילה. מלא סרילנקים ילדים נשים וטף- עפיפונים והמון דוכנים מתקבצים על הטיילת ועל החול הרך והנעים לעת שקיעה. ​​

מרהיב. אלא שגם לפה הגיעה האימפריה הסינית! מסתבר שחברה סינית ענקית שכנעה את עיריית קולומבו (איך? נו, דמיינו!) ורכשה זכויות לשטח ימי עצום בצמוד לנמל המסחרי הותיק של ציילון (סרילנקה) שהוביל תה עבדים ועוד סחורות במשך מאות שנים לכל העולם. בזכויות האלו הולכים לייבש את הים ולבנות מרינה עצומה עם מגדלים בתי מלון וקניונים שיסתירו את הים והחוף מכל אותם מלונות מפוארים שתיארתי קודם.

לאחר שבת רגועה יצאתי עם שחר במכונית עם נהג חייכן ודובר אנגלית לטיול ארוך של יומיים למחוז חפצי שלשמו נסעתי עד סרילנקה- העיירה ELLA. הזמנתי את מי שירצה לחבור אליי למסע לשמחתי החליטה להצטרף מושקה הרבנית בת ה-26 שהתגלתה כטרקסיטית ועז הרים לא קטנה. יצאנו לדרכנו הארוכה עם צידה לדרך ל-60 שעות. דילגנו על העיירה קנדי ועל עוד מקדש (מקדש השן בו מוצגת שן המיוחסת לבודהא עצמו)-די כמה מקדשי בודהא יכול להכיל האדם הסביר?. הגבלתי את כמות המקדשים במסע לאלף וצריך להשאיר לבאות... בעיירות והכפרים בדרך מרתקים – צבעוניים ומלאי שווקים ועשן. בדרך לאחר תהלוכת נצחון אדירה ומקושטת של נבחרת הקריקט המקומית (הספורט המועדף בסרילנקה) נתקלנו בתהלוכה מבעיתה: זהו יום חג כלשהו לבודהיסטים, המקפידים צמים כמה ימים ומצנזרים מתענוגות והמהדרים מאלפים את גופם כך שהם נתלים בעור גופם על קרסים ומובלים כך כבהמות לשחיטה על אנקולים בכרכרות מקושטות וברוב פאר והדר למקדש המקומי להמשך החגיגות. המסתגפים לא מזילים דם . אינם חשים בכאב. הם מאושרים. ראיתי.

"ברוך שעשני יהודייה"- אמרה מושקה ובהחלט צדקה.

והנה הגענו לפילים. שמורת PINNAWALA. בכל מקום שלט המבטיח "פילים אמיתיים בטבע כולל רכיבה על פילים מאולפים" – מאחר שלא רצינו להשתתף בסיוע לטרטור וייסורי פילים אומללים העדפנו את הפארק הממשלתי הענק: 'בית היתומים לפילים הגדול באסיה' פארק יפהפה ומתוחזק יפה נקי ובסגנון מערבי (הפתעה!) ובו קבוצות גדולות של תיירים יורדות למטה לנהר לצפות בפילים המובלים לרחצה, שטיפה ושתייה. הקבוצות מונהגות בעזרת מקל ושרשראות לא קשורות רק כדי להסיט את הפיל חזרה לשביל אם הוא בוחר דווקא לנשנש תייר או לדרוך על המצלמה במקום לבלוס פירות. המחזה היה מרענן ומרנין. גם פה נטפל אלינו אחד מפקחי השמורה ומלמל חרישית תחת שפמו שהוא תמורת בצע כסף ייתן לנו להאכיל פילים ואפילו לרכב. גורש מייד.

שיעור מס. 6 בסרי לנקה: כתייר אתה מהווה קופת כסף מהלכת. גם נושאי משרה תמיד יציעו משהו מתחת לשולחן. סרבו!. תמיד תמצא את מה שתרצה באופן לגיטימי ובסכום מזערי.

בהמשך לאחר התעלמות גורפת משורת חנויות מזכרות במחיר מופקע לתייירים פנינו לצד השני של הפארק שם חווינו האכלת פילים- הם לוקחים בעדינות בננה או אשכול בקצה החדק וטורפים כאילו היה פירור. גם ליטפתי .העור שלהם קשה כמובן ושעיר אבל יחד עם זאת הם מביטים בך בעיניים אנושיות ונבונות. פיתחתי רגשות: התאהבתי בפילים- הם חכמים, עדינים וטובי לב. הם גם משפחתיים מאוד ושומרים על הקטנים או הפצועים בשבט כעל בבת עיניהם .

כאן המקום להתוודות שלא עמדתי בפיתוי .. נכנסתי לבית חרושת המייצר נייר מקקי של פילים. כן כן!! תכלס זה סיבים של פירות וירקות שעברו עיבוד אורגאני. התהליך כולל הרתחה לנייטרול החיידקים, הלבנה ייבוש נסירה ועוד כהנה וכהנה ובסוף יוצא נייר עם סיבים יפהפה ועליו אני עומדת לצייר ציורים בארץ...

הדרך טיפסה והעפילה במעלה הרים המשובצים בחלקות מכל ירק ופרי שתעלו בדעתכם ובהמשך בשדות תה אינסופיים על כל צלעות הגבעות המוריקות.

כשהגענו אל העיירה נוראליה Nuwera eliya כבר מזג האויר היה קריר רוח נעימה נשבה והיה נוף הררי שוויצרי-מה. בעיבורה של העיירה שוכן לו אגם המושך אלפי תיירים מקומיים בעיקר. לאחר ביקור קצר ולינה הכוללת ארוחת ערב כשרה למהדרין באדיבות הרבנית מושקה יצאנו לכוון אלה.

את הדרך רציתי לעשות ברכבת עליה שמענו כה רבות. הרכבת המטפסת בנופים חלומיים. הגענו על פי השעה שהיתה רשומה בדף שהנהג הביא מהתחנה: "9.20 יוצאת הרכבת עליכם להיות חצי שעה קודם בתחנה". הגענו ולצערי לא היה מקום במחלקות הראשונה והשנייה ונאלצנו להסתפק במחלקה השלישית הנוחה פחות. שם אין מזגן והספסלים עתיקים.

נו טוף חווייה-חייכתי. הנהג העמיס על הרכב את כל המטלטלים (כולל את גליונות הנייר מהקקי-פילים) ונסע להמתין לנו באלה. ונכנסנו לרכבת שהגיעה כבר ב9 . חלקנו ספסל יחד עם זוג בריטים צעיר, סרילנקאי זקן וכמוש בחולצה מכופתרת ועוד אשה בסארי שהתחלפה בעוד אשה בסארי ובעוד זקן כמוש במהלך התחנות הרבות. אבל הרכבת לא יצאה!! אנו יושבים בחום גובר והולך בקרון סגור ודחוס גם באנשים עומדים או יושבים על צרורותיהם ... ומסיבות השמורות לנהג הקטר בלבד הרכבת יצאה בעשר. ידענו שזמן זה לא זמן אבל...חיכינו לבאות. הרכבת טיפסה על ההרים ומתחנה לתחנה ירדו הרבה אנשים ועלו יותר. העצירות היו מרובות וארוכות. בינהם עלו רוכלים שונים ומשונים שמכרו: בוטנים עם ובלי צ'ילי. אננס, שתייה, כופתאות מטוגנות, ועוד. בשתייה לא נגעתי למרות שגרוני ניחר. (הסיבה: עדיף לא להיזקק לשרותים. הבחור הבריטי שחירף נפשו בכפו ויצא לשרותים שהתגלו כחור מזעזע פתוח לקרקע שלא נוקו מעולם. לרוע מזלו בדיוק כשפתח את מכנסיו נקלענו לאחת מהפסקות החשמל המרובות שברכבת והוא ... חווה את חרדת חייו).

החבורה המקומית העליזה של גברברים שנסעו בעמידה בחיבור שבין 2 הקרונות התגלו כחבורת זמר לכל דבר. הם תופפו על הקרונות והזמיר שלהם פצח ברון ממיטב שיריו של 'אייל גולן' המקומי בעוד חבריו מוחאים כף ומזייפים בקולי קול. היתה חאפלה, היה שמח ובהחלט מעניין. לקראת השעה האחרונה אננה ההולנדית הבריטית גילתה שרמקול הבלוטות' נפתח מרחוק ומגיב לקריאה מהסלולארי שלה וכך כל הקרון עבר לקפוץ בעליזות למשמע שירי פופ של מארון פייב.

הרכבת הגיעה להרים וגאיות ועמקים ועברה על גשרים והצדיקה לחלוטין את החווייה והמוניטין שייצאו לה. מראות מרהיבים פסגות, שדות תה, עמקים תכלכלים בהם הערפל מטפס, ותחנות נידחות בהן מנופפים אלינו ידיים ילד במדי בית ספר לבנים וסבתו נטולת השיניים. לאחר עצירה ארוכה במיוחד באמצע שומקום אנו מוציאים ראש ולחרדתנו רואים שהקטר התנתק מאתנו והנה הוא מתרחק ונעלם ומשאיר אותנו לבדנו על הפסים, (אגב, גם המחלקה הראשונה תקועה....)- אני מנופפת וצועקת לו מהחלון- חזור! אל תנטוש אותנו כאן! נראה שננטשנו לעד? אלא שלאחר 6 דקות בדיוק הגיע קטר אחר- התחבר ושוב יצאנו לדרך. הגענו לאחר חמש וחצי שעות במקום שלוש וחצי. שגרתי- הפטירו הנוסעים המקומיים.

נהג הרכב שלנו נשם לרווחה. ביקשתי מזוג הבריטים החביב והצעיר התרמילאים אלכס ואננה שהפכו את הנסיעה למרתקת וחביבה שיצטרפו אלינו לנסיעה והם שמחו. לאחר שפסלתי כמה מקומות לינה נמצא מלון קסום היושב בתוך ג'ונגל על גבעה סמוך לרחוב המרכזי של אלה, הורדנו צרורות ושמנו כולנו פעמינו למפל המקומי.

מפל ראבאנה המפורסם שבעונת השיא 'מפוצץ' בתיירים עד כי לא ניתן למצוא חנייה, היה יחסית ריק ואנו טיפסנו על הסלעים, נרטבנו קלות (אלכס שחה במים הקפואים ונופף לנו באושר), נזהרנו משבט מהקופים המזנקים ומטפסים ונוחתים על הסלעים. הם צווחים ומנהלים שיחות ומתנפלים על כל תייר שברוב איוולתו שולף בננה מהתרמיל. הם גם עלולים לנשוך.

הרכב עבר ב"אלה גאפ" שהוא מעבר יפהפה בין הרים נישאים ולאחר שמיצינו את הנופים אליהם ניתן להגיע ברכב הגעתי למלון- למנוחה ולנחלה, ולערב מרקים ומג'דרה באדיבות חב"ד קולומבו.

מושקה נסעה לבעלה ולארבעת ילדיה וכעבור 2 לילות החלטתי לעבור לחדר רם ונישא היושב בקצה של בית ש'גנב' לי את הנוף מהמרפסת כל ערב. עכשיו אני כותבת מלים אלו מול נוף הקרוב לגן עדן, בג'ונגל הנטוע במעלה הגבעה אל מול המצוק של "אלה רוק" באותו חדר שגנב לי את הנוף בלילות הקודמים. חצי מחיר יחס חם ו360 מעלות של גן עדן. לצייר לכתוב ולהתכנס.

צמרות העצים נעות באוושות עדינות עם הרוחץ עליהם עשרות קופים תוכים סנאים מצייצים מקרקרים הומים שורקים ועוד קולות שהעברית דלה מלתארם.שלל תיירים מקועקעים טובלים ובבריכה ולוגמים יין. הגונגל רוחש חיים: מרמשים קופים ועד פרפרי ענק. התיירים מתמקמים ביער העד וליבם עולץ. היער מקבל כל אחד האהבה והבנה, ממטיר עלינו בלוטים קוקוסים עלים חרקים ועוד ואנו מקבלים בהבנה.

אלפי דונמים של מטעי התה הסובבים את העיירה אלה משקרים. כשקוטפות התה, מכוסות לחלוטין מאימת החמה ומיוזעות, קוטפות עוד ועוד עלים ירוקים בידיים מגויידות אל תוך שקי הענק הנושאות על גבןעד שאינן יכולות יותר ואז פורקות את המשא במהירות כדי להספיק את השק הבא.

עשרות אלפי נשים (שאצבעותיהן עדינות ורגישות יותר מאלו של הגברים) קמות לפנות בוקר, מכינות דאל ואורז ורוטי. קוצצות צ'ילי,שמות בכליהן של הילדים ומשלחות בתחבורה ציבורית אל בית הספר ואז ממהרות לשדות, לעבודה של שעות רבות בשמש הקופחת או תחת גשמי המונסון, אם כי לא בכל עונה ניתן לקטוף. ולבסוף חוזרות לביתן למשמרת שנייה ומפרכת של בית בחשמל חלקי, ללא מוכנות כגון כביסה וכו. כל זאת בעבור שכר עלוב ומבזה.

ואנו, השותים תה ירוק, או שחור, טבעי/אורגאני/אחר,ף לא מודעים כמובן לתהליך הארוך, לבית הייבוש הלוהט, לכמעט-עבדות המודרנית, לתעשייות הזקוקות עדיין לידיים אנושיות.

נשים קוצצות גזעים וענפים בגרזן להבערת תנור האש. נשים מכבסות בטפיחת הכביסה הלחה על אבן מחוספסת ולאחר שמכים בה היטב שוטחים על גג הפח לייבוש מהיר. נשים סוללות כבישים, גורפות, מכינות מבשלות עורמות בקבוקים למיחזור. כותשות צ'ילי ועלי קארי במכתש ועלי עצומים מתקנות משאבות ידניות ועוד ועוד עבודות. והגברים? אתם שואלים- מסיעים בטוקטוקים או רחוק מהבית עובדים בניכר או בעיר גדולה.

סרי לנקה מדינה יפהפיה.

זהו אי לא גדול המכונה "הדמעה של הודו" ושהיה בעבר גם הוא תחת שלטון הבריטים ונודע בשמו הקודם "ציילון". בסרילנקה חופים אליהם נוהרים גולשים מכל העולם. מלחמה עד לא מזמן בצפון, הרים עם נופים הלקוחים מגן העדן של החלומות. צוקים נישאים, מערות, מפלים, אדמה עשירה במטעים וחקלאות מיושנת אך משגשגת,פרחים ססגוניים בכל פינה הניזונים מהאדמה השמש והגשם. האנשים הגרים כאן נעים בכל כלי רכב אפשרי, גם מכאלו שהורכבו משלד טרקטור ומנוע מכסחת דשא שחברו להם יחדיו. העשן מערפל את העיניים וצורב את הגרון. מדינה שלא השכילה עדיין להנהיג שיטת פינוי זבל ולכן כל בית עורם את זבלו בצד הדרך ומבעיר מדורה בבוקר או לעת ערב. בורות בצידי הדרכים, ביוב זורם לו בתעלות בצד הכביש וקורות בטון מכסים עליו. לצורך הליכה. אפשר לרוק לשם את הזבל, אמר איש הטוקטוק.

כל העיניים נשואות אל התייר ה"זר".'קופה של כסף' מהלכת ומרשרשת. הפקעות מחיר, התמקחות קשוחה. אנו משחקים את תפקידנו כגבירי העיירה המרחמים על אוכלוסיית העולם השלישי, מעגלים מחירים למעלה. נדיבים בטיפים וכל כפר קטן בעל נוף קסום ושמימי הופך בתוך מספר שנים לכפר תיירותי בו כל בית הוא קודם כל צימר להשכרה או מוזיאון מטעם עצמו. הרחוב הראשי באלה ובכל עיר תיירותית הוא שרשרת בלתי נגמרת של בתי קפה מסעדות חנויות שברובם מותאאם לטעם המערבי. לעת ערב הפאבים מתמלאים בבריטים גרמנים צרפתים וגם ישראלים היושבים על כוס בירה או יין.סינים? לא בנמצא (לשמחתי הרבה ראו פוסטים קודמים.)המון תרמילאים בהוסטלים כולם מתכננים את הטרק הבא: יומיים בהרים, יום מפלים וקופים, מסלול בין מטעי התה, והופ- זזים ליעד הבא. ובינתיים מציעים לנו שיעור בישול מקומי, טיפול איורוודה, סיור ממוסחר עד זרא במפעל התה שהוא קדימון לחנות תה ענקית. מחזור תיירים מתחיל ביום ומסתיים ב-3. כל יום שופכת הרכבת בתועת צופר מתרוננת עוד כמה עשרות .

רק אני החלטתי לנטוע יתד ב ELLA. רק לשבועיים. נצח במונחים מקומיים. לא בוער לי טרק או לתפוס ואן משותף לספארי פילים.יש לי זמן לנוח לצייר לקרוא ולהפנים לחדד תובנות לפתח קשרים שנולדים וכבים במהירות האור.

​קצת טעם של נצח בקצה של הר בסוף העולם.​

תמצאו אותי ממש בפינה בין צמרות העצים, זנבות הסנאים והעננים המלטפים את הצוקים הנישאים. לא שם! קצת יותר שמאלה. ולמטה. קרוב לקוטב אבל לא ממש. מקום בו השמש עדינה והרוח מחזרת, הציוצים רמים והגיבורים חרישים. כן, בדיוק כאן, קרוב לפעימות הלב של אלהים.