סבא וסבתא...ושאר הפולנים...

הוא הלך זקוף, מגולח היטב עם אפטרשייב מונט בלאן,

לבוש בחולצה לבנה מחוייטת מתעלם אם זהו יום קיץ או חורף.

מכיסו תמיד ביצבצה  מטפחת מגוהצת ומעומלנת עליה רקומים

ראשי התיבות K.S. שיידעו.זה רק שלו. מטפחת היא  דבר

יקר ערך ואם אובדת יש להחזיר לבעליה.

שערו היה תמיד מלא אם כי בגיל 70 כבר הכסיף מעט ועל פניו

התרווחה לה הבעה נינוחה וחייכנית, השמש זרחה בעיניו תמיד

כשהביט בי, אוחזת בידו בדרכנו לים פרישמן. יד קטנטנה מעט

שחומה אחוזה ביד מגויידת ולבנבנה.

"ליאור'לה". הוא קרא לי. לעתים היה חוזר ל"ליאורינקה"

הפולני יותר. שני הכינויים היו חביבים עלי מאוד.

 

כשהגיעו החברים של סבא וסבתא למשחק הרמי המסורתי של שבת בערב

ולעתים שני בערב הוא היה לבוש יפה, באופן פולני כמובן. השיחות הערות באידיש,

שלפעמים גלשה לפולנית עסיסית, היו נקטעות מדי פעם בפרץ צחוק קולני מתגלגל ולחלוטין בלתי נשלט של חברתם העגלגלה (פולה) בעלת ניבי הזהב, זו שבעלה הגבוה הכהה והשתקן (פטר)  חטף דום לב הרבה לפני שהיא התגלגלה בעליזות אל סוף שנות השמונים לחייה. בשיחות אלה היו משתרבבות מדי פעם המילים "דה קליינע מיידלע" שזו הייתי אני, או מילים אחרות תמיד טובות, שקשורים אלי.  נכון שאם מישהו היה מזכיר את מה שקרה "שם" הם היו מלכסנים אלי מבט ועוברים לפולנית, סבתא היתה יורקת יריקה סמלית לצדדים, כנראה כדי לתאר מה שחשבה על הפולנים או על הנאצים "ימח שמם".אלו שלקחו את ההורים שלה ושל סבא ומרבית המשפחה.  סבא מעולם לא הפגין איבה גלויה. לא כשהייתי בביתם. מדי פעם היה ראשי זוכה לליטוף כשהייתי עוברת ולוקחת עוגיה. ליד העוגיות היו כוסיות ברנדי, דג מלוח, בייגלה ולעיתים גרעינים לבנים. בקיץ נוסף אליהם קבוע אבטיח צונן. המרפסת הצרה היתה מלאה בחיים, בשמחה ובפטפוטים, אבל אותה שמחה ואותו אבטיח היו גם במרפסות אחרות. תל אביב של אותם הימים נדמתה בעיני כערב רב של מרפסות בהם יושבים סבים וסבתות שמשחקים רמי ("האנד!" זעקה בחדוות ניצחון פולה) ואוכלים אבטיח.

מבחינת סבא , גולת הכותרת ארוחת הצהרים בשבת סביב שולחן האוכל עם כוסות הקריסטל. סבתא הביאה מטעמים: "אוכל חום", כולם נגמרים ב"לך" (קרפלך, פיפיקלך, רוגלך וכו) . המרק רגלי תרנגולות הקבוע, היה תמיד זוכה מסבא למחמאה מלווה בחיוך של אושר: "הלה, הפעם הצליח לך המרק משהו!" אני נאלצתי להסכים אחרי שסבתא דאגה להרחיק מקערתי את כל הרגליים (פיסלך.. עם ציפורנים צהובות..) והוסיפה שני קניידלעך אפילו שכבר נגמר פסח. את ה'קלופס' החום אכלתי בשיניים חשוקות אפילו שסבתא טמנה ביצה קשה כ"הפתעה" בתוך קציץ הבשר ("ליאורנקה מה קרה אין לך תיאבון היום, את צריכה לגדול. אוי ויי גוועאלד סלומון המיידלע לא אוכלת"). מהגפילטע פיש נרתעתי כמו מאוייב העם. העין של ראש הדג שהציצה בי דרך זיגוג קרוש של "ציר" היתה ממש אותה העין שיום קודם לכן ראיתי אותה בפניו של הדג הגדול. דג אפרפר ומכוער שזכה לשחות באמבטיה בעוד אני נותרתי מלוכלכת. זה היה מזעזע. לכן חיכיתי ל"קומפוט" המתוק בסוף הארוחה וזו היתה נחמתי. היה הכרח לאכול את כל מה שמוגש בצלחת כי .. (כל ילדי ישראל הצברים ידעו זאת): 'בהודו יש ילדים רעבים.'  שנים חלמתי לארוז את הקלופס והגפילטע בקופסא ולשלוח בדואר לילדי הודו. שיהנו.

סבא היה יושב איתי בחדר העבודה, כחייט תמיד היה לו שפע של עבודת תפירה ועיצוב וגזירה ותיקונים, ולפיכך גם שפע של זמן לשבת עימי, הוא נתן לי שרפרף גבוה על גלגלים ואני הסתובבתי משל היתה זו קרוסלה. בתיבה גדולה שבפינה חיכו רק לי המון שאריות של בדים שנותרו מחליפות ושמלות, בעזרת השקופים שבהם הפכתי ל"מלכה" או "נסיכה". עוטפת ראשי וכתפיי בגלימה ארוכה בצבע תכלת או צהבהב, קושרת חגורת בד למתני לצורך "שמלת הנסיכות" והייתי מסתובבת זקופה וגאה שעות מול המראה ומדמיינת את הפקודות שאמטיר על ראשי נתיניי המרובים.

ואז סבא החזיר אותי לכסא המסתובב כך שאשב מולו ושאל  "ליאורל'ה, שמעת פעם על נהר הסמבטיון?" ואני שכל כך אהבתי סיפורים, במיוחד אם התרחשו בארצות רחוקות, הקשבתי מוקסמת לעלילות הנהר שבקצה פולין שירה בשצף קצף אבנים על כל מי שהעז לחצותו ורק בשבת נח מזעפו. כך גם שמעתי על המלך שלמה ואלף נשותיו, ועל ארץ קנדה שזהב זורם בנהרותיה. סבא תמיד היצר על החלטתו הנחפזת לבחור לגור בישראל החמה המהבילה והיכן שהפרנסה מצויה בדוחק, בעוד שהאחים של סבתא החליטו לאחר שעלו לארץ בשנת 49, להגר לטורונטו ושם עשו חייל.  למרות שסבתא נזפה בו וביקשה שילמד להסתפק במה שיש ולשמוח על חייו, הוא תמיד כעס. מעולם לא רבו על כל דבר אחר.

 (גם כשלימים עלה על מטוס ונסע לבקר בקנדה, וראה שהמציאות שהיתה בדמיונו מאוד רחוקה מחייהם שם, וגילה שהם נלחמים חצי שנה בקור ובשלג בזמן שהוא נלחם בחמסינים, עדיין לא הרפה מהחלום הקנדי כפי שנתפס בעיני רוחו.)

קייטנות מחשבים ורובוטיקה לא היו אז. לסבא וסבתא שלי היתה דירה במרחק של חצי שעה הליכה מהים וזה היה שווה פי אלף. מגיל מאוד צעיר ביליתי את כל הקיץ, מרגע קבלת התעודות, לבד בדירתם. הדירה, קטנה ובדמי מפתח בעורפו של בנין ישן מפויח מעשו אוטובוסים בפרישמן, דמה בעיני לארמון מלכות ובו הייתי בבת עיניהם של סביי.

 כשישבנו לאכול יחדיו סבא הרגיש אושר עילאי. מן הסתם הרגיש גאווה גדולה על כך שנלחם והציל את משפחתו מצפורני הנאצים, שהביס את  האכזריות הפולנית ושרד את אטימות הלב של האוקראינים והסיבירים, ושזכה להביא את אמי הנערה לארץ מבטחים בה נישאה באושר והביאה לעולם שני צאצאים מתוכם אני : פלא הבריאה!. 'סבא למה אין לך ולסבתא מספרים על הידים ולכל הפולנים האחרים יש מספר?'  'ששש. ליאורה'לה אסור לדבר על זה..'

כפולנים גאים לא היו מחוות אהבה קולניות או גופניות במשפחה. אני זכיתי לנשיקות ספורות עדינות על קצה הקודקוד. מחוות אהבה בין סבא וסבתא...ובכן... אולי בחגים או כשסבא הביא פרח לסבתא. (אבל:' הלה, המרק שלך נפלא היום! ' ו-'ליאורה, תחזיקי את הסלים לסבתא כי קשה לה לעלות במדרגות את יודעת שיש לה אסטמה...' – האם זו לא נחשבת מחוות אהבה? ).  פינוק... היה בשפע. כל אחר צהרים כמעט סבא ואני יצאנו לכיכר דיזנגוף, סבתא התחמקה מהטיול בתואנה שקשה לה לנשום או ללכת הרבה וכך סבא ואני זכינו לזמן איכות. היינו הולכים לפסג' הוד שם הרגשנו כמו תיירים וסבא קנה מדי פעם מגזין "בורדה" מכרומו מנצנץ עם האופנה האירופית החדשה ועם דוגמניות יפהפיות מחוצלארץ 'זה עבור העבודה שלי. הקליינטיות דורשות'.  אחר כך היינו קונים תירס חם מדוד לוהט ('תיזהרי ליאורינקה שלא תקבלי כווייה') והמוכר הניח את התירס הזהוב בעלים ירוקים 'משם ממש גדל התירס' ועם שפע של מלח. היינו יושבים בספסלים סביב מזרקת כיכר דיזנגוף, שעוד לא הוגבהה ויעקב אגם עוד לא שם עליה את ידיו, ואוכלים בעוד אני בוטשת ברגליי בדשא וסבא מחייך בעין אחת אל העוברים ושבים ובשניה משגיח עלי בשבע עיניים.  גזוז לא אהבתי ולכן סבא רכש בעבורי ('תגמרי עד הסוף זה יקר ליאורלה') בקבוק מיץ אשכוליות של טמפו שלא הוא ולא אני ידענו כנראה שאין שם כלל אשכוליות.

לעתים היינו מטיילים בדיזנגוף עד לחנות הצעצועים ובוהים בבובות הענקיות, ברכבת החשמלית ובשאר המשחקים שנרכשים עבור ילדי העשירים של תל אביב. לעתים שבנו מסרט או ממפגש אחר עם דוברי אידיש ופולנית (ברוך השם סבא נמנע מפטפוט פולנית עם כל הז'ניות והזלדות והברטות בעלות השיער הסגלגל והירקרק והכחלחל שדמו בעיניי לעדת מכשפות ואשר ישבו בקביעות בבית הקפה של פרישמן פינת בן יהודה... הן הביטו בי ובסבא בעיני נץ כל פעם שעברנו לידם. אם יורשה לי להעיר ממרומי גילי אני משערת שהיו כמה סיבות למבטים האלו: כל יוצאי פולניה ללא יוצא מן הכלל היו ניצולי שואה ויתכן שרבים מהם איבדו ילדים או נכדים בשואה שהיו בגילי. יתכן שהפער בין צבע עורי לצבעו של סבי גרם להרמת גבה. אבל כאמור לסבא ממש לא היה אכפת. כאשר חזרנו סבא לפעמים היה מפנק אותי בפיצה. זה היה מרובע עם זיתים (אז לא חתכו משולשים) ממקום קטן קרוב למזרקת דיזנגוף שנקרא "רימיני". סבא לעתים היה קונה גם עבורו אבל הוא קנה מהסיבה הכי חשובה, לצפות בחדווה בהנאתי בעת אכילת הפיצה.

כשהגענו לבסוף הביתה סבתא חיכתה לנו עם ארוחת ערב על השולחן ולא הצלחנו להתחמק מההכרח לאכול את מה שהגישה. (באידיש: ' סלומון עוד פעם קנית לילדה כל מיני שטויות בדרך?')

עם סבתא הייתי הולכת בין השאר לספריה. אחד מהמקומות הכי מדהימים בעיני כילדה בת עשר. שכרון חושים יותר גדול מן הים, או מהקולנוע. שם, מאחורי דלפק ההשאלה של ברטה הרומניה חמורת הסבר עם המשקפים השחורים וקופסת הכרטיסיות המדוקדקת, חיכה אוצר של ממש. ספרים עם ניחוח של דפים ישנים וכריכות חומות עם שדרה שחורה, או ירוקה, או חומה. ובספרים היו הרפתקאות מעבר לים, ונסיכות, ואוצרות אבודים, ו-80 יום סביב העולם, וז'ול וורן, ומרי פופינס, ואריות ונמרים.. ואם ברטה לא שמה לב הצלחתי לקבל גם איזה רומן רומנטי של אומנת שגידלה ילדים של אלמן והתאהבה בו. ('המלך ואני'). כל יום לקחנו ספר מהספרייה .('גברת הלה, זו ספריה למבוגרים, אין לנו פה הרבה ספרים לילדים. 'אני אקרא אז ספר למבוגרים!' עניתי לה בהתלהבות. ברטה צקצקה בלשונה והפנתה אל סבתא מבט נוזף) לעתים אם ברטה הסכימה ואלו היו ספרים דקים, לקחתי שניים.

כשחזרנו, לעת ערב כשהקיץ המהביל הואיל להחליף את אדי האוטובוסים והחום למעט משב רענן שהגיח מהים, הייתי יושבת על ה"כסא נוח" במרפסת, וסבתא היתה מגישה לי אפרסק חתוך וצונן.

 

לימים, כשבגרתי והורי עברו להתגורר במסגרת שליחותם אל מעבר לים, השהייה בבית סבא וסבתא בעת שלמדתי באוניברסיטה ובהמשך בצבא (הייתי בגיל 18-21) הפכה לברירה נוחה וגם אהובה.

חדר האוכל שהיה גם חדר השינה והפך לחדרי וגם שולחן הכתיבה שלי הגיע לשם, וסבא וסבתא עברו לישון בסלון, במיטה שפתחו מדי ערב וסגרו מדי בוקר. לבושתי אני לא שמתי לב כל כך להקרבה שנדרשה מהם, פשוט נהניתי לגור שם, לקפל את מיטתי בבוקר ולמצוא אותה מוצעת בלילה, להביא את הכביסות לסבתא. ולהנות מהאוכל שתמיד היה מונח בצלחתי.

בבוקר בשעה שש ואולי קודם, היה סבא קם וניגש למטבח, הוא היה סוחט מיץ שמורכב מאשכולית ותפוז כפי שאהבתי, וחותך סלט שעליו פרס ביצה קשה שבישל בעוד מועד. ליד הארוחה נחו להם שני צנימים שקפצו רגע קודם מהמצנם, ובזמן שאני אכלתי בתיאבון והודיתי לו הוא הספיק להכין לי גם שני כריכים כדי שלא ארעב באוניברסיטה.

הסיוע שהושטתי להם בגין אירוחי, כמה דל, הסתכם בעזרה בעיצוב הגבות של סבתא עם פינצטה, ובהורדת דברים מה'בוידעם' אם נדרשתי.

כשהידרדרה בריאותו ומצבו המנטאלי של סבא, ובהמשך גם מצבה הבריאותי של סבתא, ובהיותי כבר נשואה ואמא לילדים, לא היססתי ובאתי ללוותם לרופאים, לעזור להם עם עורכי דין למכירת דירתם, לטפל בכל הניירת הביורוקרטית בה הם טבעו ולהושיט להם עזרה באשפוזם במוסדות ובבתי אבות, הם תמיד התביישו לבקש עזרה והעדיפו להתמודד עד כמה שיכלו לבד ולכן תפקידי היה גם לבדוק ולוודא היכן נדרשת עזרתי. הוריי שהתגוררו מעבר לים לא יכלו לסייע ,בייחוד בשנים הראשונות ואני מילאתי תפקיד זה בשמחה ובאהבה.

אהבתי אותם והם אותי. והם חסרים לי.​

מאוד.

FOLLOW ME

  • Facebook Classic

© 2023 by Samanta Jonse. Proudly created with Wix.com