העורב וההיבריס

 

מהו הטקסט הזה?

כרגע זו ערמת בולשיט מרוכזת שאין בה דבר מלבד רוח

וצלצולים ותחושת שביעות עצמית מופרזת. כמוה כפחית

שימורים עם שני אבני חצץ קטנות שמצלצלות ללא הרף

ומקשקשות עד כי נדמה כי יש בה עולם ומלואו עם זכויות

רבות להישמע מקצה תבל ועד קצה.

 והנה כשפותחים את הפחית מתברר כי הכול רוח וצלצולים

ועורבא פרח.

 

 אפרופו "עורבא פרח"... מי פרח ולמה פרח? ציפורים נוטות

לפרוח מהקן כשהגיע זמנן להתחיל לטרוף טרף להחיות

רוחן וכשקצה נפשן באוכל לעוס מן הלעוס מן המוכן של

אמן הורתן ושעליהן להסתפק בחלק הקטן המוקצה להן

מן האוכל המיועד גם לאחיהן וגם לאם עצמה.

 

פרש העורב כנפיו והחל לעוף. משק כנפיו ממלא את העולם

בטפיחות שחורות ומבשרות רע במקרה הטוב, וחוסר עניין במקרה הרע. אלא שהוא, העורב, בטוח כי זוהי הבטחה לעתיד גדול, כי גיבור וגדול וחזק ונורא הוא מעל עופות השמים וברגע שיפרוש כנפיו מובטחת לו תהילת עולם.

 

והנה מתברר כי מעליו חג לו עוף טורף, בואו נניח שנשר דורסני מביט בו בעיניים מלאות רעב או תאוות בשרים. והוא נוכח כי התרוממות הרוח חולפת מן העולם כעבור שנייה ומחצה. אפילו לא ניתנו לו 15 דקות החסד של אנדי וורהול, אשר זכה לתהילת עולם בזכות יכולתו להאריך את תהילת העולם שבה ממילא זכו ידוענים אחרים ובזכות רעיונו המכונן.

 

ועף לו העורב בתנועות זיג-זג ונס לו על נפשו מאימת העוף הדורס. וכל רוחו שפופה עליו ועוד לא גמר להשתכר מעצמאותו וכבר נגזר עליו לטוס כחץ מקשת ולהסתופף בין כנפיה של אימו העורבנית אשר חשבה כי כבר נפרדה וכבר שילחה אותו לעולם.

אלא שהנה מגיע אביו. אותו עורב ענק שזכור לו בילדותו כבעל קול צורמני במיוחד  ואשר למרות חזותו שאינה מבשרת טובות, הרי נחשב הוא לנאמן ומסור שבין העופות.

והוא שואג ובזעם כלל לא כבוש מסתער על העורב שלנו, שעוד לא ממש למדנו לחבבו, ומנקר את ראשו ותולש את נוצותיו ומנסה בכול כוחו להשליכו מן הקן. שכן, חושב הוא העורב האבא ("חושב"?-בעצם קופץ מייד למסקנות בלי הרהור מקדים) שזהו מתחרה חדש וצעיר על ליבה וגופה של אשתו, העורבנית הנאמנה דהוית הנוצות.

 

ונופל לו עורבנו היקר מן הקן ומעופף בשארית כוחותיו, אפילו מבלי להיפרד כהלכה ממשפחתו, אל ארץ אחרת, אל עולם אחר, שבו לא מעופפים להם עורבי-על מפחידים, או נשרים או ציידים, וגם לא יונים צחורות שזוכות בנקל בלב ההמונים המוטה באופן גזעני וכלל לא שוויוני אל הלבנים ומפלה את השחורים. זהו עולם של עורבים שכולם אדיבים וחייכנים זה לזה, ובו מעופו הגאה יזכה לתשואות כיאה וכיאות, ושפע עורבניות צעירות וזקופות חזה יחוללו סביבו במחולות ט"ו באב.

 

אלא שעולם זה, נקרא לו כאן "גן העדן העורבני", לא קיים במציאות אלא בהזיותיו של עורבנו, שעדיין מוטל הוא ללא הכרה תחת עץ האיקליפטוס. כאשר ישוב להכרתו הוא ידדה, חבול ומר נפש, ויבנה לעצמו קן עלוב במרומי עץ איקליפטוס אחר. כל חלומותיו על נסיקה מפוארת או ארץ חלומית יתפוגגו, ויישאר רק השיעור אותו למד.