תלמה והאור
רגליה היחפות הותירו שובל עקבות על החול הרך.
בריצתה התבדרה שמלתה הדקיקה שלא הצליחה לחצוץ היטב בינה לבין העולם, העולם הקר שהעביר בעורה הבהיר צמרמורות ..
גלי סכינים עטורי קצף הצליפו בשוקיה ובירכיה. אדי המלח הדביקו את ריסיה עד שמצאה את הקו המדויק בו עליה לעמוד.
בידה עוד אחזה את רסיס הכוס. כוס קרמיקה מעוטרת בשלל פרחי אביב שוויצרי אותה עיטרה פעם בקפידה. מכל השברים של תכולת הארון שגדשו את הרצפה,היא בחרה את השבר הזה. רסיס,אין צורך ביותר. היא קפצה אותו באגרופה הלבן זרוע הנמשים מבלי שנתנה דעתה על טיפות הדם הזולגות ומכתימות בשובל ארגמני את גרגרי החוף של תל אביב.
עומדת על קו המים.
הוזה,נטושה,מנותצת ופועה. נוהמת ומפריחה חברבורות אל הרוח. זורה בה מלים שהן חוליות חוליות של שלשלאות קרועות.
סדקים זעירים מתגלים בכפות רגליה, עורה הבהיר הופך שברירי והסדקים מטפסים לאורך ירכיה. כל סדק הנרמז כקו דקיק בתחילת מסעי הרוח, הופך לתלם פעור המתרחב והולך כשהרוח מתחזקת. הסדקים כבר הגיעו לבטנה, לחזה ולצווארה.
המעטפת כבר מחורצת ומתוך קווי השבר מתנוצצת בפנים יפעת אור חרישית, כשפניה נסדקות היא יודעת שזה הסוף. וכל סוף הוא תמיד התחלה.
ראשון מתבקע עור הירך והוא נופל על החול, כנשל נחש.
מייד אחריו נופלים שאר חלקי העור- בטפיחות חרישיות ,כקול נפילת הטיפות הראשונות של היורה על אדמה מרוגבת , ומתוך העור הישן צומחת לה תלמה חדשה. כולה עטויה שלמת אור מרצדת.
המים ניתזים על רגליה. מה שקודם הצליף,כעת מתכרבל ומתקמר ברכות כחתלתול צחור . שאגות הגלים התחלפו בתווי "הקיץ" מתוך ארבע העונות של ויואלדי. האנשים שחלפו על פניה בצעידת הערב הקבועה, התעלמו ממראה עיניהם- ואולי מעולם לא ראו אותה.
השמש זלגה אל תוך קו האופק שחתר בנחישות לחבר את השמים עם המים, וקרניה האחרונות חלפו דרך גלגלי הצבעים המסתחררים באור שבגופה. הפריזמה הותירה על גבי החול את צלם דמותה בצבעוניות מדהימה, אשר נפש חיה לא הייתה מצליחה לתאר. חומה הלוהט תסס בעת שהתמזגה עם הגלים הקרים אך אף לא אד אחד עלה ממנה. ההייתה זו השמש שנעלמה והותירה את רישום פלאה האדמדם על ענני הנוצה דמומי הפנים? או שמא הייתה זו היא, תלמה, שנעלמה ונמזגה אל צלם דמותה בחול ורק רישומה הזוהר עוד נותר בליבנו- זמן רב לאחר ששקעה?
