בקור במנהטן

 

רחוב שבעים פינת פארק אווניו, היה עדיין הומה בהולכי רגל. בשעה הזו, השמש כבר

מזמן נושקת למפרץ, הצללים ארוכים וכל עץ, שיח או אדם נראים כשדוני לילה חמקמקים.

בין הצללים ברחוב החל להסתמן צל ברור יותר. היה זה צילו של אדם כבן ששים, ואולי

כמה שנים פחות ורק חזותו העייפה וכתפיו המכונסות תרמו לתחושה הזו. האיש התקרב

לספסל בצד חנות הפרחים, בקצה הרחוב, והתיישב עליו בכבדות. תרמילו נשמט

למרגלותיו ומבטו שוטט בין האנשים שחלפו על פניו.

מעולם לא פילל, שמסע זה בעקבות זיכרונותיו, יעלה מתוך העבר, כמו כף הדולה ממעמקי

סיר המרק כופתה נשכחת, דמות אחת קטנה שאותה איווה למחות ממוחו. שעימה יתרחש

דיאלוג סהרורי, דמיוני, שיסדוק  את יסודות הבניין שבנה.

 

יד רכה טפחה על שכמו והוא הסתובב בקפיצה מהירה, רצועת התיק נשמטת מידו.

"אה, זה אתה?"- נאנח וחייך חיוך קטן.

"כן, ודאי, קראת לי לבוא? לא"?-התפלא הילד.

הוא היה כבן 13 ואולי 14,יותר נמוך מכפי שזכר אותו. בגדיו מרופטים מעט, לא שייכים לאופנה של הצעירים. שערו מסורק היטב עם שביל מוקפד באמצעו.

 

הילד התיישב לצדו של המבוגר והחל בועט בסנדליו באבנים קטנות  שהצטברו מתחת לספסל. המבוגר חייך. הוא הביט בו עד שהקטן לכסן את עיניו המבוישות ונעץ גם הוא את מבטיו בו. עיניים חומות פגשו עיניים חומות. גומות חן העמיקו משני צידי הספסל. יד חלקה מעוטרת בכתם לידה קטן תופפה במהירות על הספסל, ממש כמו היד המגוידת לצידה העטורה גם היא באותו כתם הלידה.

 

"תזכיר לי. מה היו החלומות שלך? מה רצית להיות כשתהיה גדול?"

 

"טייס, אבל אי אפשר כי הידיים רועדות מדי. אבא אמר שלא לוקחים ככה טייסים. גם שחקן בייסבול מצטיין כבר לא אהיה . אתה זוכר את השבר הכפול?"

המבוגר הנהן והביט ברגלו השמאלית של הילד. לא נשאר סימן.

 

"אז זהו שנשאר לי רק להיות כוכב טלוויזיה בינלאומי. לנסוע לארצות רחוקות, להכיר מלכים ורוזנים, להשפיע על כולם שיפסיקו את המלחמות ויתחילו כבר לעשות שלום. זה חשוב. העניין של "לעשות שלום" אני מתכוון. אמא אומרת שהמלחמה גמרה לה את כל המשפחה באירופה. אלו שלא הכרתי."

 

"ומה עם ג'ניפר? זאת עם הקוקו הבלונדיני? למה הפסקת להיות חבר שלה? אני לא זוכר בדיוק.."

 

"כי היא רצתה שאני רק אחבק אותה כל היום ואספר לה כמה היא יפה והיא הייתה טיפשה כמו חור בנעל. איך שכחת?"

 

"אתה עשית שטות!"- האדים המבוגר. "האגו עלה לך לראש והיוהרה הסיטה אותך!"

 

"מה זה אגו?"

 

"לא משנה"- נאנח ומחץ נמלה שחורה שהתכוונה לטפס על רגלו. "מה שמשנה זה שהיא בתו של מנכ"ל צ'מפיון מוטורס והיום הייתי יכול להפליג כל היום על יאכטה ולעשן סיגרים קובאנים". "וזו לא ההחמצה היחידה שלך! זוכר כשחשבת שהחיבור שלך לא טוב וזרקת לפח במקום לתת למנהל שחיפש מועמדים לכתבת השער לעיתון בית הספר?"

 

"נו.. אז מה?"- שאל הנער ועיניו נפערו לרווחה.

 

"אז מוריס כתב במקומך וכולם התלהבו ממנו והיום הוא עורך ראשי ב'Wall street Journal"!

 

הנער קפץ מהספסל והתייצב מולו, עיניו חיררו את הספסל ואת הצל הישוב עליו.

"אתה מדבר על החמצות? אתה??". הוא השתנק ונשם עמוקות " מי אמר לך בכלל לעלות לישראל? המאצ'ו הזה שבוער בך כל פעם שחושבים שאתה לא מספיק גבר? אתה-שחשבת שהצבא הישראלי יכול להפוך אותך לסופר מאצ'ו?? למה זה עזר? 'מאצ'ו' שכל לילה מייבב לכרית שהוא רוצה את אמא שלו במנהטן...

ואחר כך כשהשתחררת מהצבא. כל עבודות המלצרות והשטויות שעשית רק כדי לא לספר לאמא איך אתה באמת מתפרנס? אפילו לעצמך סיפרת שקרים! לזה אתה קראת קודם "אגו" נכון?

ככה בזבזת את כל החלומות שלי!!!

לא טייס. לא אסטרונאוט ולא כוכב טלוויזיה! אפילו את החלק של 'להביא שלום לעולם ולהפסיק את המלחמות' הרסת. באיזה חשק רצת לכל מלחמה שהייתה שם. בארץ הזו "זוללת בניה" כפי שאתה בעצמך קורא לה. ולמה? למה? רק כדי להיות עוד פעם עם ה"חבר'ה" שלך. התחליף האידיאלי למשפחה. תחליף להכול. "חבר'ה"! –הוא ירק את המילה בתיעוב והפנה את הגב למבוגר אשר לפת את הספסל עד שהלבינו פרקי  אצבעותיו.

 

בשדרה כבר השתרר החושך ולא היה ניתן להבחין עוד בדבר.

"רגע"- צעק בעל הצל האפל. "הגשמתי לך את החלק של 'לפגוש נסיכים ורוזנים ולנסוע לארצות רחוקות'!. ישראל- לא מספיק רחוק? בורמה? הודו? להיות השומר ראש של שמיר, של בגין, של פרס? לא מספיק רוזנים בשבילך? רק אני יודע באיזה אפטר-שייב הם משתמשים. כמה זמן לוקח להם בשירותים. כאלה דברים. לא הרבה אנשים מגיעים לזה!"

 

"- נו-ר-ר-א-א-א חשוב!"- אמר הנער " הא! הא!"

 

המבוגר כבש עיניו בנמלה שהלכה ובפיה פירור הגדול ממידותיה. היא הלכה בראש טור נמלים נושאי פירורים דומים,לאורך מסלול עקלקל של שני מטר, עד שנעלמה במחילתה.

 

"אני הקמתי בית. זה דבר חשוב מאוד שילדים כמוך לא מבינים ולא יכולים להעריך את זה. אישה, ילדים, מה אתה מבין?"

"ואיפה הם עכשיו?"- פער הנער את עיניו לרווחה ובפיו בת-שחוק קלילה.

טוב, האישה בביתה החדש. בעיר החדשה הזו מודיעין. עברה ליד הילדים. רחוק ממני.."

 

הנער הביט בו ובעיניו ציפייה דרוכה. הוא כבר ידע מה יהיה ההמשך.

"...והילדים. כועסים. לא סולחים. טלפון רק מהקטנה ורק בחגים. " דמעה התגלגלה. קטנה וזהרורית בזוית העין המקומטת.

 

"I rest my case!"."  -הנער נעמד מולו- במרחק של מטר ויותר. כבר איש לא צעד בשדרה החשוכה. הרמזור המרוחק האיר את פניו באדום וירוק חליפות.

"אני האמנתי בך. " הוא לחש  "השקעתי בלימודים כדי שתצליח!"- קולו התחזק.  "גזרתי פיסות עיתון של האנשים המצליחים ביותר באמריקה וסידרתי לך באלבום כדי שלא תשכח מה לעשות. " ואז קולו הפך לצווחה "ואתה בגדת בי.למה ויתרתי כל פעם לאמא ואבא? למה אתה חושב שעצמתי עיניים בכל פעם שראיתי את האקדח של אבא? שלא אתפתה! שלא אחשוב אפילו! כי האמנתי שתצליח. האמנתי בך!"

 

הנער התייפח. ובין נשימה לנשימה בכה : "בזבזת.. לי.. את החיים."

 

המבוגר הביט בו ארוכות... דמות הנער התמוססה והלכה. אדים קלושים עלו מן האדמה.

כעבור רגע השדרה, שדרת צללי העבר, חזרה להיות כפי שהייתה כל הערב: אדם מבוגר יושב לבדו על ספסל.

ראשו בידיו וכתפיו כבדות. כה כבדות.