השכנה.

 

מה כבר יכול להיות?

היא עוברת שוב על מכתבי הסירוב..."לצערנו הפעם לא נוכל..." 

" מאחלים לך הצלחה בהמשך." "אנו מצטערים אך..."  "איננו

שוללים את האפשרות כי יום אחד...". מדוע הסירובים תמיד בלשון

רבים? היא שומטת אותם אל סל הניירות ... מביטה בהם ארוכות

ואז נאנחת ואוספת . כאילו היא מוגדרת על ידי התיקייה הזו

שפתחה: "סירובים". הרדיו מבשר בקול נחרץ ועגמומי  "בשער

שכם נדקר שוב..." –היא רצה ולוחצת על הכפתור. זה לעולם לא

ייגמר! משתרר שקט מבורך. כעבור כדקה נשמעים רעשים מדירת

השכנה – העוזרת החדשה שלה. משמיעה מוסיקה ושרה בקולי

קולות. היא עובדת. 50 שקל לשעה. לא רע בכלל.

הטלפון מחזיר לה מבט שחור עם אותיות מרצדות. כן, עוד שעה

וחצי הפגישה.

כדאי להקדים. איחור נתפס רע.

היא מביטה במראה שמזמן הפסיקה להתחנף. מותחת את עור פניה כדי לטשטש את הקמטים. על הקוסמטיקאית ויתרה מזמן. מאז שהעלו את שכר הדירה. שמה שוב קרם עיניים. הארון חורק מעט כאשר נפלטות מתוכו מספר שמלות שנופלות באיוושה רכה על המיטה. היא עוטה מעל גופה המעט רופס את האדומה. מכניסה בטן בפרופיל וזוקפת סנטר. לא! יותר מדי ראוותני. מלחמת שוורים.פלמנקו.... להוריד.

אולי את השמלה הירוקה? – יותר מדגישה את הירוק בעיניים...איפור.

היא מטופפת על העקבים החדשים לעבר המטבח. רק מעט ירקות. ומים. שהבטן לא תבלוט. לאחר שלב התכשיטים והאיפור היא נתקלת בקלסר של קורס החשיבה החיובית. היא מתיישבת ועצמת עיניים. לנשוף הכול החוצה- לאט- לשאוף אויר כחול וצלול של הצלחה- לאט- לנשוף החוצה את הכשלון האדום- לאט. לדמיין תמונה. היא יושבת במשרד גדול רגל על רגל. שולחן זכוכית נקי ועליו מחשב רחב מסך. היא מחייכת חיוך קטן אל עצמה והדלת נפתחת. השלט על הדלת מכריז: מנהלת משאבי אנוש.

יעל קמחי.

היא מחייכת בנועם אל האדם שנכנס למשרדה בהילוך רועד ומחווה באצילות אל הכסא שמולה.

הטלפון מצלצל. היא מנערת את תלתליה ברוגזה ופונה להשיב. קול מכני מזכיר לה מחר את בדיקת העצמות השגרתית של גיל 50.

בדרך החוצה יעל בודקת שוב את החשמל, הגז, ונכנסת למונית שכבר חיכתה למטה.

_

בניין משרדים גבוה. הזכוכית מתחרה בכחול השקוף של השמים. לאחר הפקדת תעודת הזהות בכניסה המעלית נפתחת והנה היא כבר בקומה ה-38. המראה במעלית ממש לא גילתה לה דבר.

שבי כאן גבירתי. אמרה הפקידה ונכנסה אל משרדי ההנהלה עם כוס מים צוננים.

המחוגים נעים באיטיות משוועת במשך רבע השעה המפרידה בין ההווה לבין העתיד שיסתכם, אולי, בעוד מכתב סירוב לקוני המיועד לתיקייה התופחת.

הפקידה מזמינה אותה המנכ"ל היום בחופשה, אז הסמנכ"ל יראיין אותך. אומרת.

יעל כבר בתוך החדר. נוף תל אביבי מהרים ועד ים. מאשדוד והר הרצליה. נופים השייכים למציאות אחרת. בחלון זוחל לו נחש איטי של מכוניות נוצצות בהן יושבים אנשים שיש להם עבודה מתגמלת ומספקת.

אט אט מבטה יורד וננעץ באיש שמולה. איש צעיר ושחור שיער. מבטו רושף. שפתיים דובדבנים. הוא קם ומושיט לה את ידו. גיא. נעים מאוד. היא לוחצת אותה והיד מזיעה. שלה? שלו?

מבטו מוכר. מאוד. צדודיתו מוכרת מנבכי העבר....

בניין עורפי. קומה שנייה. ילד שחור שיער. האמא- השכנה מתה. התאבדות? סרטן?  כל שזוכרת הוא שהלכה תוך חודש ימים. נותר הילד: גיא. הוא בכה כל לילה. הוא עזב. נסע. הוא לא יבוא יותר לארטיק וענבים אצל השכנה יעל.

גיא... פלג? היא שאלה בחשש. הוא הביט בה וחייך ואז חיוכו נעלם. ידיו קפאו באוויר. את... את יעל. יעל מהתאנה 6 בבת ים!

היא הביטה בו ללא אומר. הוא הרכין את ראשו. שפתיו רעדו. היא לא אמרה מילה. הוא תפס את ראשו , פרקי אצבעותיו הלבינו.

התמונה קפאה. דממה. רק נחש המכוניות המשיך להתעקל ברצף אינסופי אדיש ומנוכר. האויר לא זרם. ואז.. הוא הרים את מבטו ואמר:

יעל אני אבקש.. שיקבעו לך פגישה אחרת. עם המנכ"ל. מצטער.

לא היה מה להוסיף. היא קמה אט אט,

לפתה את תיקה,

הסתובבה

ויצאה.

 

FOLLOW ME

  • Facebook Classic

© 2023 by Samanta Jonse. Proudly created with Wix.com