אדון מה-טוב

אדם הוא אדם. וזה מה שהוא. מר מה-טוב.  אדם שכמותו קם השכם בבוקר לאחר לילה טרוף שינה ומבצע את המתיחות היומיות שלו על השטיח, מתנשף ומתנשם הוא ניגש להתקלח ומה כל מבוקשו של אותו אדם? להיעזב לנפשו ללגום כוס תה רותח כפי שהגישה אמו. אך הוא נאלץ להסתפק בתה דלוח ופושר שמגישה זוגתו שגם היא נראית דלוחה ופושרת וטרוטת עיניים בבוקרו של יום.

עוד הוא מביט בטוסט שמוגש לו אגב רפרוף קל בעיתון המלא בעוכרי ישראל ובאנשי ימין מאוסים, והנה צץ לו המטרידן הראשון, פקיד צרוד קול וכפי הנראה זעוף פנים המנסה לשדלו בטלפון לעבור לרשת הכבלים המתחרה, הוט או יס או השלישי או הרביעי, מי יודע. כמדומה קימצו בחלוקת השכל כשהרו אותו הוריו שכן אינו מבין את ה"לוא" הפסקני שלו. מתעקש הנציג ברוב טמטומו להכביר מילים על כמה נפלאה העיסקה וכמה אומלל מי שטרם נפל ברשתו.

איפה הם מוצאים כאלה אימבצילים מח

וריינים? הוא נאנח כשאת הטלפון טורק בחמתו על כך שהלכה לבלי שוב שלוות הבוקר. היתה כלא היתה.

הוא שונא את אותו "שרון" או מורן"? "מעין" ושמא "טל"? היום כבר לא קוראים לבנים בשמות של בנים. איזו בושה. עוד אשתו שומטת בידו את פתק הקניות להיום הנה הוא כבר מקמטו ומעיפו אל הסלסלה בפינת החדר בעודו קם זעוף מבע מן השולחן.

קשה היה לומר ששנא היה את אשתו באותה מידה כמו את נציג הכבלים אך אין ספק שטרדה מנוחתו, בעודה מתעקשת לשאול שוב ושוב לאן מועדות פניו. הוא מטיח בה את "אין זה מעניינך" הקבוע כשהדלת נטרקת אחריו.

 

במבואת הבניין נתקל הוא בשכנה מקומה 2 המאירה אליו פנים בחיוך ידידותי. חיוך תם וחף מכל ידיעה באשר למה שקרה אותו הבוקר, היא נכנסת אל הבנין ושקיות הקניות בידיה, נראה שכבר הספיקה הממזרה לסיים קניותיה. ובוודאי לקחה כבר את כל העגבניות הטובות והשאירה שם עבורו את הרכות והכמושות או לחילופין הקשות והירקרקות. הוא מהנהן סתמית בראשו בעוד היא חולפת על פניו בדרכה למעלית. חוצפנית, היתה יכולה לחנך טוב יותר את בנה שבועט בכל יום בשעות אחר הצהרים בכדור למטה ומשחית את הגינה עליה שילם לגנן במיטב כספו. כלומר כספי הוועד שילמו. אלא שהוא כיו"ר הוועד כבר חמש שנים רצופות אחראי לכל פרח וזלזל בגינה והשכנים, כפויי הטובה, חייבים היו להיות אסירי תודה על שלקח עליו את התפקיד הציבורי המאוס הזה כשאף אחד לא רצה להיטרד בגינו.

הילד השחצן שאף מגלח את ראשו בצדדים משל היה נאצי לא עלינו, לא מכבד אותו ולא דורש לשלומו . מאז הצליח לכפות את האיסור, הלגיטימי וההגיוני, שלא להרעיש ולשחק בין 2 ל-4. נוהג נפסד של ילדים צברים פרי הביאושים של הוריהם חסרי החינוך וחדלי האישים.

והנער הזה יהיה החייל שיגנן עליו בעת מלחמה עוד מספר שנים כשיתגייס? השם ישמור מי יציל את עם ישראל? עשבי הבר השוטים הללו?

נטול פתק הקניות שלה הוא עומד בתחנה. תה דלוח וטוסט משלשום? הוא כבר ישלם לה כגמולה ויגיע רק בשעות אחר הצהרים המאוחרות, ללא קניות. תתכבד היא, בת הזוג שממלאה את הארונות בדברים בלתי נחוצים בעליל, תתכבד היא ותצא לקניות בעצמה.

 

למרות מכתביו לעירייה לא השכילו נבחרי הציבור אוכלי החינם לנטוע סוכך והשמש קופחת על ראשי האומללים כמותו הנזקקים לתחבורה הציבורית.  הוא ממלא ריאותיו באויר או למעשה בפיח אגזוזים של שליחי פיצות וטנדרים של טכנאים מיוזעים, עד שמגיע האוטובוס.

האוטובוס מלא בבני תשחורת, המלהגים מצחקקים וטופחים זה על כתפי זה בצווחות ומילים גסות שאזנים תצילנה. עיניו תרות בין חסרי התרבות הללו לבין אלו שעיניהם המזוגגות כבושות בטלפון המזוגג גם הוא ובאזניהם אוזניות שמטרתן להרחיק את העולם מהם אך באורח ניסי גם מרחיקות אותם ממנו.

ואנה יפנה ואיפה יישב ? האוטובוס מתחיל לנסוע והוא מצפה, שכפי שהיה בעודו עול ימים כשמייד קם ונתן מושבו לאיש זקן, שמישהו יקום ויתן לו את מושבו. אלא שכרגיל, דור שלם עם חינוך קלוקל מתעלם ממנו, ואולי דווקא לטובה היא זו שכן איננו באמת "זקן"..

 אך מה למחשבה חיובית זו במוחו? הוא רוטן. אל לך לסנגר עליהם, על הנוער הנפסד מוג הלב והעלוב.

לאחר שתי תחנות הוא יורד, תחנה אחת לפני היעד.לא סביר אבל  לא! הוא לא ייתן לציבור מתועב זה להמשיך ליהנות  ובחינם, מנוכחותו האצילה.. לא ידעו אלו עם מי יש להם עסק.. את מי ארחו באוטובוס ואיזו הזדמנות הפסידו לתת את כיסאם לגיבור. גיבור מלחמת השחרור, גיבור ששת הימים.

הוא צעד נמרצות אל הבנק.

 הנה מנהלי הסניף שחייכו אליו ב"בוקר טוב אדון מה-טוב"- הוא תיעב אותם על מתינותם, על כך שביקשו אותו לשבת ולהמתין לתורו, למרות שרק אמש אישר הארכת חשבון החסכון של כספי פרישתו בשנתיים נוספות. הוא תיעב אותם על רוחב חיוכם שתוזמן היטב עם גובה היתרה בחשבון, את כמות הדפים שאילצו אותו לחתום עליהם ועל כך שלא הכשירו את הפקידים החדשים לזהותו מייד ואלו דרשו שוב ושוב את תעודת הזהות שלו, היש בושה וכלימה גדולה מזו?

 אלא שתיעוב זה היה כאין וכאפס לעומת השנאה שחש אל  צמד הפקידות הצחקניות ועבות הבשר. תיעב אותן על עצלנותן הרבה כשהשתהו בבואם לתת לו את המזומן שדרש. מזומן שלו! שהוא הרוויח בעמל כפיו ושאינו שייך כלל להן. הדוגרות על הר מזומניו ולא משחררות, כאווזות מקרטעות. תיעב אותן על שיערן הצבוע ותמונות ילדיהן על המחיצה, על כתב היד העגלגל ועל המחשוף הגדול מדי, או הקטן מדי. על השפתון ששכחו או זה שהיה משוך על שפתיהן.

שונא אותן על הקפה שדרשו וגם קיבלו מהמנקה האומללה ששירתה אותן ומתעקשות ללגום עד תומו לפני שמתפנות לשרתו. הרי את משכורתן מקבלות הטיפשות ממנו- ומעוד אנשים כמותו שעליהן לשרת. סולד מהן על כך שקראו לו בשמו הפרטי, משל היה חבר וידיד שלהן. נוהג נפסד של דור שלא הכיר נימוסים כמוהו, שנולד בארץ בה הישירות והיהירות נחשבות לנוהג נקלה ולא נוהג נעלה.

יהירות זו מזכירה לו את השחצנות על הכבישים, נהגים קשישים, נהגים אצנים ודורסנים, נהגות שמקומן במטבח, ונהגים צעירים ונבובי מוח. הוא שוטם ושונא כל אחד שעקף אותו ולפיכך הגיע לפניו ליעדו. כל מי שחזר ברגע האחרון לנתיב בו הוא, אדון מה-טוב, מתנהל בבטחה ובמהירות הפחותה בהרבה מהגבול המותר. כך יש לנהוג! רוצה לשאוג להם אך במקום זה זוכה למטר צפצופים בעת שעקפו אותו רק כי מתעקש לנהוג בנתיב השמאלי, שקונה לו בזכות כאזרח משלם מסים כחוק.ולפעמים גם רואה אותם מוציאים לעברו אצבע משולשת והוא מייד מזכה אותם במטר חרפות בשלל לשונות שלא נשמעות עקב החלון הסגור.

 

אך כשמכר את מכוניתו נחסכו ממנו כל האנשים השנואים הללו אך לא נפטר מהצרה שנקראת רוכבי אופניים. הללו כובשים כל חלקה טובה בכביש ואף במדרכה שעליה יש לו זכות ראשונים להלך בביטחה. הצעירים או הילדים שלא ברור מי הגה את הרעיון המזעזע להביאם לעולם, מזגזגים וחוסמים את נתיבו, מפספסים אותו כחוט השערה ולפעמים אף מרכיבים מאחור או על הסבל נער או אדם אחר וזהו מעשה מסוכן וחסר אחריות, בושו והיכלמו! מילא שמסכנים אתם את חייכם , שכן הפסד גדול לא ייגרם לאנושות אם תיעלמו מעל פני האדמה... אבל אתם מסכנים גם את חיי! ועל כך אין כפרה ומחילה לעד! אתם שומעים? – אלא שמעולם לא מעלה מילים אלו על דל שפתיו.. הרי עד שנגעו בו וכבר נעלמו באופק.

יותר מכעיסים ושנואים מרוכבי האופניים והנהגים הם ללא ספק אלו שכותבים לו מכתבים, או רחמנא ליצלן מטלפנים בעת שפורש לקרוא עיתון, ובפיהם "בקשה קטנה קטנטנה" והיא תמיד סביב קרוב משפחה זה או אחר, או הם עצמם, שברצונם לקבל משרה במקום העבודה ממנו פרש. בטוחים הטיפשים וחסרי המוח שאם רק יבקשו, ובשל כך שמדובר בבנם/הגיס/האחיין, הרי מייד יעשה ככל יכולתו וידאג להם למשרה בכירה. מגוחך וגם די אידיוטי. כמובן שהיה יכול אם רק היה רוצה. מנהל המחלקה ודאי היה זוכר לו חסדים כלשהם, ונעתר, ואולי גם המנכ"ל החדש, אותו צנון אדום השיער יבשושי וחסר הבושה, שהיה זוכר לו חסד נעוריו ומארגן לאדם בגינו הוא מבקש את המשרה הנחשקת במשרד. אך מדוע שיעשה זאת?? הרי הוא השקיע שנים של עבודה, ללא עזרה וללא מכר. איש לא המליץ בעבורו ואיש לא נטה לו חסד בשל קשר נפסד כזה או אחר. הוא פילס דרכו בזכות ההתמדה הנאמנות והחכמה שבה ניחן, ואלו בלבד הביאו אותו למקום הרם והנישא ממנו פרש, למורת רוחו יש לציין, לגמלאות.!

 אז למה הנוהג הנפסד הזה אם כי הרווח בציבור, לטפס על כתפיו של מי שעשה מאמץ כביר וגם הצליח, ולזכות בכל הטוב והיקר השמור לאלו השווים באמת?

 זוהי חוצפה שמידתה שנואה ביותר, אם כי לא שנואה כל כך כמו התנהגותה הנלוזה והקשת העורף של הקופאית בסופרמרקט.

 הוא מביט בה בסלידה כאשר נכנס בין דלתותיו הנפתחות מאליהן של המרכול. הן יודעות מה ערכו וממהרות להיפתח בפניו. אלא שהיא, הקופאית, בת נעוות המרדות, יושבת לה במלוא הדר משמניה הזולגים ושומתה השחורה המרקדת על פימת סנטרה, על כסא המלכות השמור לקופאיות כמותה, יושבת במרומים  ומייחלת שהלקוחות, אותם היא רואה בעיני רוחה כנתינים, יקודו לה ויחכו בהשלמה נרפית ונכנעת לתורם ולקצב שאותו היא ורק היא מכתיבה.

מישרתה יציבה ואיתנה שכן קיבלה קביעות כבר לפני שנתיים, נדמה היה לו שגם מנהל הסניף, אותו ברנש אפרפר עם שפמו הקלוש והרגלו הנפסד לחייך ללא הרף, אם היה לו חוט שדרה כלשהו מייד היה עליו לפטרה עוד לפני שהשיגה קביעות.

 ועקב כך היא נוהגת בכול ביד רמה. מקרבת את המיקרופון לפיה המשוך בשפתון סגול מזעזע ומצווה על אמיר מהמחסן להביא לה שקית מלפפונים או שישית קולה. על רותי מהמעדניה להביא לה מצרכים נוספים, וכך ממרום שבתה אצים רצים כל הסרים למרותה למלא מבוקשה. היא גוחנת אל השכנה שקודמת לו בתור לקופה, נדמה היה לו  ששמה אסתר, ומחייכת אליה חיוך עתיר ניבי זהב, בעודה מציגה בפניה את יתרונות כרטיס האשראי החדש. ממתי הפכו כל הסווטלאנות לבנקאיות? אסתר בבישנותה מנציחה לעד רגעים אלו של הפצרות דברי כיבושין וחנופה בעגה רוסית וכל תור הלקוחות ממתין בסבלנות. לבסוף היא מעבירה את המוצרים של אסתר, לאט לאט דרך סורק הקודים. למה שתמהר, הרי ההפסקה שלה עוד רחוקה ומכיוון שאסתר בחרה שלא להזמין אצלה כרטיס אשראי היא תקבל את החשבון עוד המון זמן. מגיע לה. הילד שאחרי אסתר, דרדק בן כ-12 אומר בקול שעומד להתחלף, גברת אולי תזדרזי אני חייב להיות בבית אמא שלי צריכה לצאת!

 וזה היה האות לצרמוניה הקבועה! סווטלנה, או שמא שמה מארינה, פותחת את חרצובות לשונה ואת עומק מיתרי גרונה וממטירה עליו גשם זלעפות וקיטונות אש. "לך לאמא שלך ילד אתה לא חייב לבוא פה עכשיו יש אנשים תשלח את אמא אם היא כל כך ממהרת ומה בכלל קנית פה ממתקים ומעדנים זה לא בשביל אמא זה בשבילך יא פנדיט יא שקרן ואז לא תוכל ללכת והרגליים שלך ידפקו אחת לשנייה הלואי אמן כן?"

הילד מאבד את כול האויר כמו בלון שחוררו אותו ועוזב את התור. והוא מר מה-טוב מרוצה. הנער החוצפן קיבל את שמגיע לו ותורו יגיע בקרוב. אלא שהאנשים ממורמרים מתחילים פתאום לדבר ולשפוט ולקבוע מי צודק. מי עשאם שופטים בישראל? אנשים נבובי שכל שכן אם היה להם למצער אחד כזה (שכל) היו בוודאי יושבים מול השולחן במשרדם ולא עומדים פה בטלים ומובטלים . עדר נפסדים. ספחת על גב האומה ומשלמי המסים. וגבור מלחמה אחד.

לבסוף נעמד מול הוד מלכותה. הוא ושקיות החלב והלחם וגם אי אלו ריבות שעליהן הוא חושב דיברה אשתו כשלא אבה לשומעה.  הקופאית שואלת שוב לכרטיס האשראי ומקבלת תשובה נחרצת כשם שקבלה אתמול, ושלשום. היא נושאת עיניה המימיות והבוציות אליו , ושוב לא מזהה אותו. חימה גואה בו. כשמסיימת לתקתק עם צפורניה הסגולות הארוכות והמעוטרות בחרציות, (איזה סגנון מיותר וחסר יעלות חייבים לקבל לתפקיד זה אך ורק קופאיות שכוססות את צפורניהן עד חורמה) היא מבקשת  את כרטיס האשראי ואת שמו ושם משפחתו.

וכי אינך יודעת שאני משלם אך ורק במזומן? הוא נושף ורוטן, הוא לא ירים את קולו כמוה- כך בפרהסיה.  האשראי מיועד לחלשי אופי שתולים יהבם בהארכת או חלוקת האשראי שנותן הבנק וסופו שמגיע החיוב וניתך עליהם בריבוא ריביות!

היא מביטה בו בתמיהה ולא מבינה דבר אך בשפתיה מקללת קללה שאפילו הוא מבין. דוחף כלפיה לאיטו את השטר של 200 השקלים וכשמביאה לו עודף סופר בקפידה 3 פעמים. לעולם אין לדעת מאיפה מרוויחה הסווטלנה הזאת את הכסף בכדי לטפח כך את ציפורניה אם לא ממעות האנשים שמתביישים לספור את העודף שהוא ממילא שלהם.

הוא מפנה אליה את עורפו הגאה שנצרב ממבטי שטנה ולאחר מספר דקות כשפונה לכוון הבית נזכר.

היא ביקשה גם מרגרינה!

FOLLOW ME

  • Facebook Classic

© 2023 by Samanta Jonse. Proudly created with Wix.com