האסופי מושיע העולם     

 

היא הייתה כל כך יפה. נשמתו קפאה בחזהו בכל עת שהיה מביט בה.

 

הוא נזכר בה לפתע כשפרש את עיתוני סוף השבוע מתחת לארוחה שלו,

צופה בה בתמונה שבעיתון. גזרתה צפופה ושיערה מתנפנף, כוכבת לרגע

חבוקה בזרועות גבר גבוה ושחור שיער. התמונה מזכירה מאוד את מי

שהייתה שלו. בבואה מושלכת לקדמת הבמה מירכתי הזיכרון: הם היו

פוסעים לעבר השקיעה בשדרות נורדאו. או שמא היו פוסעים בשדה חצבים

למרגלות התבור. הוא לא כל כך זוכר. הזיכרון מתעתע ואפוף אדים מהבילים

שהתערפלו מהשמש שזרחה על השלוליות. שמש של בוקר שקפחה גם על ראשו.

בקיץ ההוא היא לבשה בגד צחור, שהסתיר מעיני הבריות את מה שכבר נטמן בה.

אחר כך היא ילדה את ילדו היחיד: עידן. שם שחשב שיבשר על תקופה שבה

האופל יתפזר והשמש תפזז על המשפחה שהקים בעמל כה רב.

אלא שעם החורף הגיעו העננים הרעמים ושאר אימי הרקיע. היא שנרעשה מהידע שתפס אחיזה בראשו, ועוד יותר מההבלים שפיזרו עליה קרובי משפחתה, תפסה את התינוק- ונעלמה.

העידן החדש הפך לשחור. חורף תמידי.

 

הוא היה פוסע לאורכן ולרוחבן של כל השדרות והרחובות בתל אביב. חורש בהן תלמים עמוקים של צריבה ועלבון. תולה מבטים יוקדים בנשים צעירות ובילדים קטנים- אולי הם חזרו אליו- והוא אינו מזהה כבר....

עם השנים נוספו לשיטוטיו עגלה קטנה ובה כל מה שנזקק לו. חליפה מהוהה, שתי מגבות, כרית וקופסא, ובה תמונה אחת ששוליה מרוטים: תמונת החתונה.

הבריות למדו להכירו, הנשים נבוכו ממבטיו הקצרים ומלאי הלהט והחישו פעמיהן. הילדים צחקו, זינבו בו והעיפו עליו אבני חצץ קטנים.

מעולם לא עלתה במוחו האפשרות להרחיב שיטוטיו אל הערים השכנות, או לפנות לגורמים משטרתיים.

הוא רק הקשיב רוב קשב לקולות שהדהדו את חכמתם בתוך ראשו. הקולות שלימדו אותו על הגורל ועל חלקו בעולם. משנה לשנה היה ברור לו יותר שהוא נועד לגדולות. שלא בכדי עזבו אותו כולם. אין משמעות לדברים ארציים שנקשרים אליהם כגון בית הדור ואישה נאה. הרי הכול כובל ומסיח את הדעת. עליו להתרכז כעת בהבאת בשורת הגאולה לעולם. הקולות שדיברו אליו הציגו בפניו את הפתרון המרתק לסוגיה הארכאית: האם האדם טוב או רע מנעוריו. התשובה הייתה כמובן שהאדם רע מנעוריו. הוא נוצר כך: שייכנע לשחיתות לאכזריות ולרדיפת הבצע. צריך משהו או מישהו שיעורר אותו לדבוק בצד הטוב שלו. כדי שיבין שהצד האכזר והמתנכר לזולת הוא רק ספיח שהודבק עליו במרמה. היו גם אלה שייעצו לו להתמקד בפתרון כיצד להביא שלום לעולם- ולקרב את המשיח במהרה בימינו אמן. הוא צורף, לאחר בחינות קשות, לצוות המצומצם של "עוזרי משיח". וכל תפקידו וייעודו יהיה לסייע לאותו משיח כשיבוא. לסלול לו את הדרך על ידי ריכוך לב האנשים. ככל שדן יותר בסוגיות הללו הבין איזו חכמה עצומה שוכנת בעולמות ההם ועד כמה העולם בו הוא מתגורר המתקיים בשאננות וברהב, הינו כסומא בעלטה.

 

והנה הגיע יום שישי, והשמש החליטה ברוב חסדה להעניק מאורה לכל מכורבלי המעילים שסבלו משבוע תמים של גשמים שוצפים, והאוויר הקר והקורן נמלא ברחשושי הבריות וצהלותיהם. השלוליות שעוד נותרו הצטנפו בירכתיים ופינו מקומן לעדרים רבים של זקנים גברים נשים וטף שצעדו בשדרה, אלו משוחחים עם אלה, ואלה המשוחחים עם המכשיר הקטן שבכף ידם.

 

הנה הגיעה השעה. זמן כה רב אצר במוחו את כל הפתרונות שיכולים להביא מזור וסיוע לאומללי האנושות. כעת הגיעה הזמן להעניקם. ויש הרבה.

וההברות והמלים נערמות ונדחסות. חותכות, שפוכות משתבללות נמזגות אל תוך משפך שפייתו צרה. מהפייה יוצאות המילים שבורות גרוסות ובהולות ונדחפות יחדיו בדרך מאולצת כדי להגיע בזרזיף דק ומופלא אל אזני השומעים המשתוקקים.

 והוא... כאילו כל עיתותיו בידו עד בואו של משיח, יושב על הגדר ומזרזף חצץ לאוזני שומעיו. ומה בתוכו? המיה, רוח, שהחלה מאוושה דקה. הרוח מערבלת את כל המילים שלא יכלו להישפך החוצה מאותה פייה. קרביו מתרחבים מכמות המלים האינסופית, שנגדשת במוחו. משפע הצירופים היכולים לברוא עולמות. והים שבתוכו מתנחשל, ומציף את הרחוב, את כל גוש דן, ומאיים להטביע את העולם כולו.

 

ושומעיו נעמדים מול הגדר, תמהים ומאזינים למילים הנשמעות כאילו בשפתם –הם, אך לאחר שמיעת צירופם למשפטים מתבררות להם כבליל חסר משמעות.

הם מביטים בעיניו הזולגות מעט מהתרגשות, ונדים בראשם, אלה בתימהון ואלה ברחמים. והנשים הצעירות תופסות בידם הרכה של ילדיהם וממהרות לביתן פן יבולע לצאצאיהם, והזקנים שזמן ארוחתם עוד מתמהמה נעמדים ומנסים לראות אם יבינו משהו משפת העילגים של בן גילם זה. אולי הוא מהעיירה, אולי מישהו שהיה בכיתה, ו...כעת נסתתרה בינתו.

 

לבסוף התרוקן לו הרחוב ונעלם הקהל. המשיך לו אותו אסופי לדבר עוד כדקותיים בעליצותו וברצונו העז להעתיר את שפע תובנותיו על בני התמותה. אלא שאלו התפוגגו לפתע ורק חתול שחור הביט בו וקרב לאיטו. החתול הביט בעיניו ללא אומר וזה האסופי השתקף באישוניו המחורצים וראה עצמו מדובלל זקן וחרוש קמטים והשתתק.

הוא קם והביט בשלולית שהייתה בצד בדרך. גם שם השתקף אל מולו אדם אחר. זקן שזרקו בו אניצי שיבה,  מוכתם מעיל ומבטו דהוי. והרי זה אדם שונה לחלוטין מהוא-עצמו הפנימי, הצוהל ומלא הרעיונות הכבירים על העולם וברואיו. הצעיר מלא התעוזה, שתבונתו מפעימה ליבות המלאכים מקצה עולם ועד קצהו...

 

לבסוף הלך לספסל בקצה השדרה. ואחריו נשרך אותו חתול שעיר ושחור שבהרות פשטו בפרוותו הדלה והוא מלא תקווה לפרוסת לחם או מעט חלב. והנה נזדמן לו חבר חדש לבלות איתו את הערב.

 

פנסי הרחוב כבר נצצו במקומם הקבוע בשלוליות והוא גלגל לעצמו סיגריה מעט מעופשת. עשן הסיגריה החל מיתמר בין העצים. ושקט משונה שכלל אינו טבעי בשעות אלה, אפף את השדרה.

 

 

FOLLOW ME

  • Facebook Classic

© 2023 by Samanta Jonse. Proudly created with Wix.com