שייכת
היא עזבה את הבית.
שם. שם היא הייתה אישה גדולה בחצר קטנה. כאן, אישה קטנה אל
מול ים גדול. ראש קצוץ שיער ואגן רחב פורשת את ידיה לצדדים-
כמנסה לחבוק את כל קו החוף, עד למקום שבו הוא מתמזג עם
המרינה. כעת היא מותחת את ידיה למרומים כמנסה להעפיל אל
פסגת העולם ולגעת בעקביו של האלוקים. ולבסוף עוטפת את
עצמה בחיבוק עז. ידיה ממששות את גבה. היא מנערת את רגליה
בקצב. ימין שמאל ימין שמאל. מה היא עושה? אולי תרגילי יוגה?
אולי ניסיון לגעת באינסוף?
נראית אדישה למבטי הסביבה. לאלו היושבים כדי ללכוד את חום
קרני השמש בצינת עצמותיהם השואפות אלי קבר. לאלו השרועים
ולייקרה זעירה על שיזפונם ללכוד מבטים, כעכבישים. לאלו
הצועדים בחיפזון בצעידת הבוקר כאילו מחכה להם מפגש חייהם בקצה שובר הגלים.
היא מרגישה את מבטם. הם חודרים לגבה, סוקרים אותה מכף רגל ועד ראש. בוטשים בקרבה בתמיהה. לשם מה היא עושה זאת? ואם בהתמזגות עם הים חשקה- מדוע היא עומדת מרוחקת מן המים ואינה מניחה לגלים ללחך את כפות רגליה היחפות?
שאלות אלו היו ראויות להישאל, היא חושבת, אם רק היו נשאלות על ידי מי שרוצה בה. שנפשו תלויה ודרוכה למוצא פיה. אלא שכל אלה שהיו לכאורה שייכים לה עד לפני פחות מיממה, נותרו בצפון הרחוק.
שם, בין עץ השסק לתפוז על כסא נדנדה ישן, הותירה אותו. מילותיו עוד מהדהדות בגינתם.
ילדתה המתנכרת, זו המנתקת שיחות טלפון, נותרה בקיבוץ השכן, נכנעת לסמכות בעלה.
שני הילדים הנוספים- אי שם מעבר לים. מתרוצצים במבוך הטובעני והתובעני של מנהטן. שולחים גלויות בימי הולדת וממלמלים נימוסיות צוננת באפרכסת.
השייכות- היא התכונה שהפכה אותה לרכיכה. חוט השדרה נעלם אי שם בגיל עשרים ומשהו. כל השנים האלה בנתה קליפה עד שזו הסתירה את קרני האור. מעתה אין איש שייך לה והיא אינה שייכת לאיש. כעת- ללא הקליפה הזו היא תנסה למצוא את עצמה.
היא בעטה בכוח בחול התל-אביבי הזוהר בקרני פברואר. החול מחק את רישומם של עקבותיה. אם כך זו אשליה? שאנו מותירים את רישומנו בעולם?
החליטה לשנות את שמה. מעתה תיקרא ימית. שם של מלכות יופי. ים הוא אינסוף. תקווה חדשה. האוויר החדש בריאותיה, המהול ברסיסים מלוחים של קצף ים הדהד בשאלתה לבעל המסעדה: "אתם מחפשים מלצרית?". "אם את יודעת גם לבשל- העבודה שלך".
לאחר שימית שובצה בסדר העבודה לשבוע הקרוב, היא יצאה אל הטיילת. ממש שם קרץ לה פתק על לוח המודעות: "דרושה שותפה. לא מעשנת.".
הדירה הייתה בקומה שנייה. בלי מעלית. היא תדאג לניקיון, השותפה- לקניות. ברכיה הדואבות מחו בדרכן השקטה על שפע המדרגות. כתפיה כאבו מסחיבת הרהיטים לחדרה, אבל עיניה זהרו.
כשחזרה ימית למחרת בערב מעבודתה, ראתה ילד עם קופסא בשדרה. מתוך הקופסא ננעצו בה זוג עיניים חומות, תמימות, מאירות. היא אימצה את הגור הקטן והבטיחה לילד טיפול מסור. "אמהי". היא אמרה.
היא ישבה בערב במרפסת. שותה לה לאט את תה הצמחים המהביל ומלטפת את פרוותו של גורי. עיניו הביטו בה בחום קטיפתי. יש משהו בעולם ששייך לה. רק לה.פתאום היא חשבה שיש משהו בשייכות, שפותח את הלב לחיים. סדק נפתח בקליפה- ודרכו חדר האור.
הוא ענה לשיחת הטלפון. שם- מתחת לעץ השסק הבודד. מוכרת אך שונה, מתרוננת וכמהה. עוד באותו הלילה הוא התייצב. רגליו הנעולות במגפי עור דהויים פסעו לקראתה. אל חדרה הקטן. ללטף את הגור המתרוצץ, ללטף את שיערה ולהביט בעיניה, לחמם את עצמותיה הקפואות. לאפשר לה להניח אוזן על הלמות ליבו- השייך. בהחלט שייך.
