לגור על כלונסאות ולהשיט שיחי עגבניות? פרק שלישי ואחרון במסעותי למיאנמר (בורמה)


(בתמונה: דייג אינלה אמיתי- המקום היחיד בעולם בו משיטים סירה בעזרת הרגל על המשוט ולוכדים דג דג ברשת במבוק מיוחדת)

אגם אינלה במיאנמר אלו שקיעות מדהימות עם דייגים הנוקטים בשיטות המסורתיות והפחות יעילות, איים צפים עליהם מגדלים עגבניות, שיטת ה-'תפוס דג לארוחה והנח לחברו להתחמק'.

אגם אינלה הן סירות נהר ארוכות. מנוע מטרטר- מקלות במבוק לדחיפת הסירה, מקלות מוחזקים ביד כמעקה לתיירים, כגשר לחוף- ובעצם מקלות במבוק לכל דבר ועניין.

כפרי הדייגים יושבים על גדת האגם המתכווץ בשלהי הקיץ. הם בנויים על כלונסאות במבוק. הדייגים בונים סוכות

מקירות במבוק ופחים למשך הקיץ ובייחוד בסופו כשהשפל בשיאו הם דגים ומגדלים וקוצרים עשבי ים.

בעוד חודש, כשיגיעו המונסונים והנהרות יעלו על גדותיהם ויחריבו את הסוכות הזמניות והמים ישעטו במעלה השבילים ויטפסו עד לכפר הקבע, הם ימתינו מוגנים בבתי החורף שלהם, המחוזקים על כלונסאות במבוק או עץ בגובה של 6 ואפילו עשרה מטר, וימשיכו את חייהם באותה שיטה:

הגברים ייצאו עם סירותיהם הזריזות הדקות או הגדולות יותר המובילות משאות עד לעיר שבקצה האגם. הם גם מגדלים בין השאר שיחי עגבניות על איים צפים על האגם הנקראים floating gardens הערוגות הענקיות מוסעות על ידי דחיפה במוטות. הנערים ואפילו הילדים הקטנים ישיטו סירות משלהם עד לבית הספר או למכולת השכונתית לקנות שק אורז הגדול ממידותיהם. הנשים יפליגו בסירה כדי להביא מנחה לנזירים במנזר המקומי, (הבנין היחיד בכל כפר שתמיד מעוטר בזהב ובפאר, גינון מוקפד וחצר מגורפת ורצפה ממורקת). ולהביא את הארוחה הקבועה לבעל , מתובלת בחריפות ומהבילה, מחולקת ל-3 קומות מיכלי אלומיניום, עד לשדה הצף בו הוא מלקט ירקות ועשבים. לקראת ערב הן יירדו לאגם ויכבסו בו את הבגדים וגם יקרצפו את הילדים. הכל בכריעה על הגדה. הנשים עצמן מתקלחות בצניעות בחדר סגור ליד הבית- (האחת מקלחת את רעותה עם כל הבגדים ואז מחליפים ותולים לייבוש.)

סירות התיירים יחכו ללקוחותיהם בגדת העיירה עם קנקן תה עלים ירוקים מרירים וקלויים ובננות או מנגו פרוס עסיסי, הם יחייכו בחיוך אדום שיניים (מ-אגוז הBettle nut- המכתים לעד את שיניהם ואת כל המדרכות והכבישים והבתים שבכל מזרח אסיה) ויחוו בתנועה מזמינה אל הכורסא המרופדת הממתינה לאורחים התיירים. המדריכה תסביר על האגם התעלות ואורח החיים והם יוסיפו בוטנים וישיטו את הסירה המטרטרת ברעש מחריש אזניים. הבריזה תענג את התייר סמוק הלחיים הסובל מלחות וחום אסיה אך לא תגיע למשיט הסירה הדחוס בתא ההגאים חנוט בחולצתו המכופתרת והמרופטת. אשתו תנסה את מזלה במכירת גלויות עתיקות יומין על סיפון הסירה והם יבטו בתייר ויקוו ויתפללו לבודהה, שזה יהיה "לאקי רייד" ו'"לאקי מאני" והתייר יעתיר תשרים בסוף הנסיעה.

ארץ תמימה שעדיין לא התרגלה לנוכחות התיירים: פה התיירות החלה רק לפני 5 שנים עת נפתחו גבולות המדינה הנתונה במשטר צבאי לזרים. נותני השירותים לתייר לא מעיזי פנים לא חורצי לשון ולא מושיטים יד ודורשים במפגיע סכומים מופקעים, לא רצים אחריך נוגעים ומבקשים שתקנה נסיעה/בוטנים/פרחים/טיול/צעצועים/או כל דבר. המיאנמרים מרכינים ראש בכבוד לזולת, מחייכים חיוך נבוך,ו... כן, מודעים על ההזדמנות שאיפשרת לשרת אותך. והאמיצים ביותר ישאלו אם השרות, ההפלגה או ההדרכה, היו נעימים והאם נהנית. אם תבין זאת כבקשה מעודנת לתשר רובם ככולם ימאנו לקחת. הם מביטים בך עדיין נדהמים על כך שאתה מבקש לשלם שוב כשכבר שילמת על השרות או על המוצר.. "אין צורך" הם אומרים, "הרי שילמת". ואז אתה מוצא את עצמך מסביר שכל כך נהנית מהשרות הטוב, שהמדריך יצא מגדרו מעבר למתוכנן והתאמץ והם שוב נדהמים. הרי רציתי רק שתיהנה, שתבין, שיהיה לך טעים/מעניין/מרתק. והם אכן מתכוונים לכך. המדריכה שלי שהיתה בחודש שביעי להריונה הראשונה הסכימה לתוספת לשכרה רק כאשר הבהרתי שלא אהיה כבר כאן עם לידת בנה ואני ממש רוצה שהיא תקנה לו בשמי מתנה.

מין תמימות שובת לב שכזאת.

אז איך נקלעתי לארוע חגיגי ביותר של חג ה":ירח המלא" בו חילקתי למאות נזירים אורז ונודלס. ולמה הייתי הזרה היחידה?

ראשית מחובתי להסביר את תופעת הנזירות: נזיר הוא אדם הפורש לשבוע או שבועיים או שנתיים או לכל החיים מהבלי העולם הזה. הוא עוטה על גופו גלימה כתומה או אדמדמה או חומה (תלוי במנזר)החושפת כתף, אותה רכש בעצמו. הוא מגלח לחלוטין את שערו וזקנו, רוכש למנזר מתנה נאה או תורם סכום נכבד או קשוט יקר ערך לאחד מפסלי הבודהה, בהתאם ליכולתו הכלכלית, (לעתים עליו לחסוך כמה חודשים כדי שיהיה מכובד). אם מדובר בילד מגיל 7 ומעלה הוריו תורמים כמובן, אם בילד מגיל שנתיים (תראו תמונה) הרי שהאבא נכנס יחד עמו למנזר.

הנזירים עושים סבב שווקים וחנויות בשעות המוקדמות של 5-6 בבוקר ובניגוד לחלק ממדריכי הטיולים בישראל הקוראים לכך "קבוץ נדבות" הרי שמדובר בתהלוכה מכובדת בה התורמים, בעלי דוכנים ועסקים או עקרות בית, עומדים בתור בשמחה ותורמים לזה כוס אורז לאחר תבשיל עדשים, לעתים עוגה לעתים נודלס או כסף. הם ממש מאושרים לתרום ועבורם זו ברכה והזדמנות נפלאה. הם גם נזהרים להתנהג בכבוד ולא לדרוך על צל הנזירים.

הנזירים חוזרים למנזר ואוכלים אורחת בוקר ומתפללים. בהמשך אוכלים ארוחת צהרים עד 12. מהשעה 12 אסור לאכול עד למחרת בבוקר. המטרה היא סיגוף או ניטרול הגוף ממיקוד פיזי כדי להתמקד בשעות לימוד ומדיטציה ארוכות.

מגיל 12 ילד המגיע למנזר רשאי להחליט על דעת עצמו להשאר נזיר או להאריך שהותו מעט או לעד. הוריו יבקרו ויביאו כיבוד ומתנות פעם בשבוע.

הכניסה למנזר תמיד תהיה כרוכה בחגיגה משפחתית רבת משתתפים, קונים בגדים חדשים מקשטים את הרכבים (או הטרקטורים) ויוצאים בתהלוכה למנזר עם החניך הנזיר הנרגש. הם מביאים את המתנה לראש המנזר והנזירים מכבדים אותם בהוקרת תודה בארוחה סביב טאלי גדול. מי שבא מרחוק נשאר ללון (אם ידו אינו משגת לחדר במלון)בחדרי אורחים מיוחדים.

משום מה כל הסיפור מזכיר לי את מסיבות הגיוס. הנער שלנו מתגייס, הוא מתגלח ומסתפר עושים לו חגיגה גדולה ומביאים אותו לבקו"ומ הוא נפרד מהבלי האזרחות ומשנה פוקוס מעצמו אל המדינה ולערכיה.משנן קיצורים וחוקי צבא ומסתדר בשלשות בדרך לחדר האוכל ותורנים מגישים לו אורז מסירים ענקיים. דומה לא?

מה לגבי בנות?

ובכן יש גם בנות נזירות, אצלן זו לא חובה של לפחות פעם בחיים כמו אצל בנים אבל זו התנדבות שיש עימה הרבה הערכה וכבוד לבת שבוחרת להיות פרח נזירות לשבועים או יותר.. גם היא מגלחת את שיערה ועוטה מדי נזירות וורודים עם צעיף עבה חום (ללא קשר למזג האוויר החם מאוד), והתהליך זהה. המדריכה הצעירה שלי במאנדאליי סיפרה שלאחר גילוח השיער בגיל 25, שהיה גאוותה, היא הרגישה שחרור גדול ואושר גדול כי יכלה להתמקד בדברים החשובים באמת ובלימודי תורת הבודהיזם.

ויש את.... שבט ארוכות הצוואר. השבט רובו בתאילנד וכמה מאות מתגוררים ליד האגם ועוסקים באריגה. הם לא ממש נחשבים מיאנמרים. המקסימה שלצידי בת 18 והיום הבנות "עונדות" את הקישוט המפוקפק הזה על הרגלים והצוטאר רק אם הן בוחרות. זהו עול שמתחיל בגיל קטן וכל כמה שנים מוסיפים ובסופו של דבר הן נושאות עליהן כמות עצומה של ברזלים במשקל כבד שמנמיך את כתפיהן (ולא מאריך את הצוואר ,אגב). הן מתקלחות ומסייעות אחת לשנייה כי לא יכולות להתכופף. (התמונה בסוף הבלוג)

אז איך הגעתי לארוח בבית בכפר?

ובכן מדריכתי היקרה זן ההריונית ,שהיא גאוות הכפר כי זה הריון ראשון לה ונכד ראשון לאמה ששכלה את בעלה בהיותה בת 22 כשמומו,בתה היחידה היתה רק בת שנה. זהו כעת תינוק ראשון בכפר לאחר כמה שנים . מומו שאלה אם ארצה לבקר בביתה ומייד הסכמתי. ידעתי שאמה תארח וביקשתי שלא תטרח. (אך לא עזר).

הדרך לכפר לא עבירה לרכב כי טרם נסלל כביש כך שעשינו את דרכנו כעשרים דקות בנחת בשבילי הכפר בו מגדלים ג'ינג'ר פאפיה, בצל וכל מה שתרצו. בפאתי הכפר: "תחנת הדלק" (קרש ועליו אוסף בקבוקי קוקה קולה ובתוכם נוזל צהבהב לא מזוהה.). מכל עבר נשים מחייכות חיוך רחב חסר או ממועט שיניים ומקדמות אותי בברכה ובסקרנות.

ביתה של זן, הוא דוגמא אופיינית לבתים לא גדלים מדי ולא עשירים מדי בכל רחבי מיאנמר. הוא ניצב על עמודי במבוק כשהמדרגות תמיד לכוון צפון ואנו נכנסים לחדר גדול ממורק וריחני שהוא ה"סלון" שהוא בעצם חדרו של בודהה עם המקדש המתבקש ועליו מנחות הפרחים היפות (נזרק בחצי היום), עוגות וקצת מכל דבר מאכל.

(בתמונה: המדריכה זן תופסת רגע של תפילה אישית ביום מנחות הירח המלא במקדש)

מימין חדרה של האם מופרד בוילון מהחלל המרכזי ומשמאל חדרם של זן ובעלה והתינוק שעתיד להגיע וגם הוא מופרד בוילון. המטבח שודרג בשנים האחרונות ונוסף לו ברז ממשאבה וטנק מים על הגג וגם השרותים צוחצו לכבודי והם ריחניים ומקסימים אמא של מומו קבלה זר וורדים ענק ממני וגם מומו קבלה מתנה. לכבודי טוגנו ממש הרגע בצקניות תפוחות ואווריריות מקמח חומוס או עדשים ובתוכם ירק. (אמרתי לאמא שאת טבעונית), ועוד שפע מטעמים וירקות ופירות צוננים וטריים מוגשים בצורה נאה ותה וקפה עם חלב סויה שנקנה במיוחד עבורי. למען הנימוס טעמתי מהכל ונכבשתי בטעם המדהים של תבשיליה של האם. לא איפשרו לי לצאת מהבית ללא מתנות של שקיות תה קלוי ותה עם שומשום ואטריות אורז מטוגנות ועוד ועוד. מלבד השפה והמראה המלוכסן קמעא אפשר היה לחשוב שמדובר באמא מרוקאית-פולנייה שכזו.

טקס ה"monks offering" - הענקה לנזירים בבוקר חג ה"ירח מלא"

למחרת הוזמנתי עם משפחתה וקרוביה של זן לטקס החגיגי של "ירח מלא" במנזר הראשי. לטקס הזה לא מוזמנים זרים. הצטיידתי בעוד מועד בקופסה של 30 מנות אטריות אינסטנט. המנזר עטה סרטים ותפילות נישאו ברמקולים . הנזירים- 1000 במספרם שקובצו מכל רחבי המחוז, התהלכו בשיירה ארוכה וקערות הנחושת בידיהם ושקית בידם השנייה. בראש כל קבוצה צעד חגיגית נער ובידו שלט עם שם המנזר וליד הנזירים צעדו שמשים ומתנדבים שונים ושקים גדולים בידיהם. אמא של מומו נתנה בידי כוס והורתה לי לתת מהשק אורז של הכפר לכל נזיר כוס גדושה (לא בקמצנות- התרתה בי), לעתים שמתי בשקית שבידיהם נודלס. רובם צעדו בדממה ועיניהם מושפלות וקבלו ברכות מהנשים הנרגשות. אחד, בן כחמישים הביט בי בסקרנות ושאל באנגלית מושלמת: "מאיפה את?" "מישראל. עניתי "הו שלום!" הוא אמר כך בעברית ובחיוך גדול, והמשיך בשיירה. כשהקערות מלאות הנערים המשמשים אותם מזדרזים לרוקנם לשקים ענקיים. ההתרגשות של הנשים הדביקה גם אותי. בשיחה שקדמה לתחילת התהלוכה (הם מקיפים את המנזר 7 פעמים) פוגגתי את השמועה שאני זמרת רווקה נודדת בעולם והוכחתי בעזרת תמונות שאני נשואה ואף אם לילדים והתדהמה היתה רבה וחיוכי המבוכה בהתאם.

היה מרגש. ומיוחד.

למחרת טסתי למאנדליי. עיר נוספת עם קסם משלה, גשר עץ עצום מימדים. ארמון שכולו מגולף מעץ שהוקדש ע"י המלך לבודהה ועוד כהנה וכהנה שכיות חמדה. אך... זה כבר מיותר בבלוג זה. סעו למיאנמר חברים! לפני שתתקלקל- הארץ המקסימה בעולם! לא בכדי תרמילאים נוסעים לכל ה-28 יום שמאפשרת הויזה וממשיכים לארץ אחרת לקבל ויזה חדשה כדי לחזור!!. תמה סדרת פוסטים מיאנמרים. בפוסט הבא אספר היכן אני כעת.... (רמז: תה ירוק תה שחור תה לבן...)

בתמונות למטה: מימין- המקדש הפרטי בסלון המרכזי בביתה של זן- יש כזה בכל בית דל וקטן ככל שיהיה. שבט ארוכות הצואר. ערוגות פרחים בכפר.בית במבוק טיפוסי בכפר- מתבלה בין 15-20 שנה ואז יש להחליפו. דוגמנית הכפר לגיל הזהב.

Featured Posts
Recent Posts
Search By Tags
Follow Us
  • Facebook Classic