מינגלאבה. דזה-דו-ביי. טא-טא. (שלום. תודה. להתראות). מיאנמר(בורמה) בחיוך ודמע

הגעתי למיאנמר ללא שום הכנה מלבד קריאת כמה מאמרים ב'למטייל' ובקבוצת הפייסבוק לתרמילאים המטיילים במיאנמר. העצות המעשיות והתמונות הראו ארץ נחשלת ואקזוטית ומלאה בנזירים כתומים ממש דומה בקמבודיה וייטנאם ועוד ארצות במזרח הרחוק.

אבל כדי להכיר את מיאנמר צריך לתת לה להיות. להניח לעצמך להימרח בנחת, לתת לה להטביע בך חותם. והיא בלתי נשכחת. מדהימה. על אנשיה כבר סיפרתי בפוסט הקודם.

הגעתי בצהרי יום שישי ליאנגון עיר הבירה (שמה בעבר: ראנגון) המהבילה והקודחת מחום. האבק היקשה על הנשימה וסימא את העין. תוצאה של שריפות קוצים וזבל שדות בכל מיאנמר גורמת לכך שבעונה הזו הכל מחניק וצורב את הקנה, ולכל מקום שהנוף משתרע, יש אובך וערפל. הבנתי שבקיץ הדברים נראים ממש אחרת, יותר ירוק וראות טובה. אז סעו בקיץ חברים.

את פניי קיבל בן דודי רונן גילאור- הלא הוא שגריר ישראל במיאנמר. שמחת המפגש היתה מרגשת עבור שנינו. הובלתי כלאחר כבוד לרכב השרד ולמלווים ששום שגריר לא יכול לצערנו או לשמחנו לזוז בלעדיהם. התארחתי בארוח חם ואוהב אצל שרון ורונן לסופ"ש בבית המפואר שמיועד לארוח ראשי מדינה וארועים רשמיים רבים של המדינה. מזמן זה לא מתקיים ארוע כזה. בבית התארחו נשיאים וראשי ממשלות של רבים ממשלות ישראל והעולם.

המבנה הראשון אליו הגעתי ביאנגון היא פגודת שוודאגון- הפגודה הכי מדהימה במיאנמר. זהו מתחם ענק מפואר מעוטר טונות רבות של זהב ובמרכזו מבנה של סטופה מזהב אמיתי משובץ אבנים טובות ובראשו יהלום עצום של כ-34 קארט מהגדולים בעולם.

בהמשך אלמד שכל מיאנמר מעוטרת באינסוף פגודות וסטופות ובכולם איזו שערה או שן של בודהא או פשוט זהב אבנים טובות ויהלומים שחלקם נבזזו לאורך מאות השנים. ככל שהעם עני יותר כך מרשה לעצמו גם העני המרוד לחסוך פרוטה לפרוטה לקנות מנחות פרחים אוכל למנזר או לטמפל של בודהא ולחסוך לארוע חשוב מאוד במשפחה כדי לתרום זהב. לצורך כך בכל מקדש רואים תיבות ענק שקופות המלאות בשטרות וש'קים. ולצורך כך מכונות הATM (מכונות אוטומטיות למשיכת מזומנים) המוצבות ממש בסמוך לפסלי הבודהה!!הפגודה, הצרות מרוצפות השייש שמסביב, עמודי הירקן והברונזה, הסטופות הנוספות הפעמונים, הקטורות, הכל יחד במתחם עצום המכיל אלפי אנשים ויחד עם זאת שוררת אוירה שקטה, הייתי אומרת אפילו של קדושה ונעימות. אנשים כורעים, מניחים פרח או קטורת או מדביקים עלי זהב, עוצמים עיניים לתפילה קצרה או ארוכה, מביאים את ילדיהם לחזות בהתרגשות בבודהה כזה או אחר, והכל מואר באור קרני שמש אחרונות.

בכל אופן בערב שבת הלכנו ברגל כארבעים דקות בין מהמורות, רכבים ואופנועים שממש לא רלבנטיים לגביהם הולכי הרגל, כלבים המשוטטים בהמוניהם (במיאנמר כלבי הרחוב כמו בארץ חתולי הרחוב-רק יותר),חום ומחנק צפצופים.. אבל לבסוף הגענו לבית חב"ד- ביתו הפרטי של שליח חב"ד ליאנגון שהגיע עם אשתו ובנו התינוק ממש לפני חצי שנה. אשתו לקראת לידה בישראל והוא לבדו- הרב, בחור בן 25, בישל ארוחה מפוארת וטעימה להפליא לכ-40 איש, תרמילאים ישראלים מבקרים ותושבים. וניהל ביד רמה את טקס קבלת השבת והארוח הלבבי ומאיר הפנים. שמו הרב שניאור וכולכם מוזמנים לעבור אצלו- זו פינה ישראלית חמה בלב המזרח.

למחרת טיילנו גם בפארק הסמוך המקיף את אגם המים שבעיבורי העיר. בבוקר ממוקדם לפני שהשמש קופחת אנשים מתעמלים במרץ. אם כי יוגה לא ראיתי. בהמשף מגיעים זוגות ומשפחות לעשות פיקניק על הדשא. שלט מעניין הוא זה האוסר על נשיקות בפומבי. יצא לי לחזות בזוג עבריינים...

ביום ראשון טסתי במטוס קטן ןרעוע לבאגאן. ככלל טייסי מיאנמר הם נהגי מירוצם. מאיצים ומעיפים את

המטוס כאילו היה מטוס ריסוס. הנחיתה דומה לכדורסל הנופל בכבדות ובפתאומיות על המסלול, מספר חבטות המעוררות קולות מחאה צורמים מכל החלקים הספק מתפרקים מסתיימים בבלימה חורקת ושוחקת צמיגים ועצירה פתאומית.

באגאן היא עיר המקדשים והסטופות, מהמאה ה-11 מאז הגיע הבודהיזם לבורמה כל כפר או עשיר או מלך או סתם משפחה מלאת הוקרת תודה, מרימה לעצמה סטופה (מעין פגודה אליה לא ניתן להכנס ובתוכה טמונים זהב ואוצרות וסביבה מתחם תפילה) או טמפל (מקום מפואר ומאוד מזהב בו יש ארבע כניסות ובכל כניסה בודהה מסוג אחר ובודהה חמישי בפנים).

הגעתי למלון שתואם לי והיה זה מלון מהאגדות, שוכן בתוך גן מרהיב ומעוטר בפיתוחי עץ וזהב. בפאתי הגן פגודה אמיתית עם נזיר אמיתי העושה מדיטציה אמיתית. גם שתי בריכות והמון כוח אדם הקדים קלות עם ראשם מחייכים וממש ששים לעזור (למרות העובדה המצערת ששמחתם הכנה והאמיתית לקדם בברכה את הזרים האנגלית שלהם מסתכמת בטנק יו).

כל התיירים משכימים לזריחה כדי לחזות במראה מרהיב ואף אני נהגתי כמותם.

הגענו. המדריכה המקסימה שלי ואני לקצה של גבעה בארבע ורבע בבוקר. מוכרי המזכרות כבר התנפלו. אחריהם החתושים ולבסוף ערימות הסינים שצווחו ירקו ובכלל התנהגו כפי שתיארתי בפוסטים קודמים.הם גם נעמדו לפני זוג בחורות בריטיות חמודות והתירו וצחקו להם בנים. עם הזריחה שהיתה מרהיבה ונמשכה שעה ארוכה, החלו להתגלות כל הסטופות והפגודות בכל העמק שמסביבנו- אבל מה שיותר יפה היו כל הכדורים הפורחים, בהם תיירים מאושרים המשלמים 300-400$ איש להשתתף בחוויה מלמעלה, השמים המתבהרים והולכים נמלאו בבלונים בשלל צבעים שנעו ממזרח למערב עד שנחתו.

כך הפכנו חבורה –לרגע- זוג הבריטיות כבנות השלושים, ואני. האחת, מומו מקומית מיאנמרית שגרה המון שנים בלונדון ועוסקת בראיית חשבון והשנייה חברתה הגרמניה דארינה שגרה שנים רבות עימה ועוסקת בניהול. קבענו ללכת למסעדה טבעונית ולבכות זו על כתפה של זו על גורל העולם שנידון להדרס ע"י סין.

המסעדה הטבעונית היתה הצלחה מסחררת בזכותה של מומו שידעה בדיוק מה להזמין. שפע מאכלים מיאנמרים טבעוניים הונחו על השולחן. היה מופלא. הזמנתי אותן למשקה ליד הברכה במלוני, היינו השולחן היחיד ולכבודנו עלתה על הבמה להקת רקדניות מעולה בבגדים טיפוסיים שרקדה את ריקוד העם של שיאן שאליו הצטרפה מומו והשמחה היתה רבה.

בתמונה: אלפי פגודות פזורות על הגבעות, חלקן הרוסות מרעש האדמה וחלקן עקורות פסלים והשחתה ע"י גנבים

לאחר יומיים בבאגאן טסתי בטיסה לא פחות קופצנית להאהו- לטיול לאגם אינלייק. וזו אכן היתה גולת הכותרת של הביקור במיאנמר. על כך בפוסט הבא?!!

בתמונות: בכל כפר נידח לעתים ללא מים זורמים וכביד יש מינימום פגודה אחת מוזהבת מפוארת ונערצת. ילדה עם מריחת הפנים האופיינית מציעה לי משקה. אני על רקע מיליון

פגודות בבאגאן

מראה בתוף פגודה. עבודת חריטה מסובכת על עץ עם שכבות מרובות של לאקה וצבע משרף עצים

בית טיפוסי בכפרי מיאנמר מקירות וגוג במבוק- צריך להחליף כל 15-20 שנה...