לומה לינדה- לב פתוח וחיוך ! זה כל מה שצריך כדי לחבק את השונה, ולגלות שהוא כמעט זהה.

על לומה לינדה כבר זממתי וחלמתי וחיכיתי 3 חודשים- מאותו רגע שבו נחו עיני על המאמר המרתק :"כאן חיים בכיף" . (מוסף הארץ 21 בדצמבר 2018 כתב: צח יוקד. קליפורניה) .

המאמר מספר על מחקרים שמצאו שיש BLUE ZONE כלומר מקומות בעולם בהם אנשים מאריכים ימים באופן מופלג ובבריאות טובה ואורח חיים פעיל עד 120- אחד מהם באופן מפתיע הוא בארה"ב דווקא בקליפורניה- מרחק 2-3 שעות נסיעה מלוס אנג'לס עיר הנהנתנות: זוהי לומה לינדה. זו עיר-עיירה בה גרים 25000 איש (ממש כמו בשוהם עיר מגורי) ובה נהנית העיר מהפרסום והתדמית היוקרתית של אוניברסיטת מדעי הרפואה שלה. בעיר זו 80% מהתושבים הם חברי הזרם הנוצרי שנקרא "האדוונטיסטים". כל מאריכי החיים נוהגים בשגרה של עשרות שנים של אמונה בדת זו- המקדשת ושומרת את השבת במקום יום ראשון, מעודדים חיי קהילה פעילים ושומרים על טבעונות אדוקה. 'הנה חבר'ה כלבבי!' צהלתי והכנסתי את העיר לאג'נדת הטיולים שלי. אולי נחווה שם שבת בסגנון ה Shabbat Keepers? איך הם שומרים את השבת? (רמז: הם העתיקו 1:1 את לו"ז השבת מבית הכנסת שלנו) אך בסופו של דבר הסתייע להגיע ביום רביעי. וטוב שכך!!

כבר לפני חודשיים קבעתי פגישה עם הפאסטור (סוג של כומר, מנהיג קהילה רוחני נוצרי) כריסטיאן לורדן, שהפנה אותי לכמה חברות מקהילתו. קבענו פגישה.

שוב קפצתי אל הלא נודע- נסמכת על הוודאות של האינטואיציה כדי לזנק למקום שאליו שואפת הרוח.

ארגנתי את הטיסות כך שאגיע לשם. התארחתי בעיר אפרורית חסרת ייחוד שנקראת אונטאריו קליפורניה (כזכור- עיר המזללות והצ'יזבורגר) ומשם אספה אותי בחורה מקסימה מפוארטו ריקו ששמה מאר (ים) פרז. היא נסעה 40 דקות בגשם שוטף כדי לאספני ולהפגיש אותי עם כומר הקהילה. בספרדית שוצפת וחמימה היא ספרה לי שגם היא בת לאב פסטור בפוארטו ריקו והיא וכמה מאחיה גרים כאן, לומדים מקצועות רפואיים או פרא-רפואיים שונים, טבעונים מלידה כמובן, ומעריצים את אלהים את המשפחה את הקהילה ואת האב הרוחני שלה.

פוארטו ריקו היא ארץ השייכת לארצות הברית אך מנהלת חיים פנים- מדיניים עצמאיים. בהוריקן הקטלני המפורסם 'מאריה' לפני כשנתיים פוארטו ריקו נחרבה, מרבית הבתים נהרסו כליל, אלפי אנשים נהרגו וכמעט כולם נותרו ללא בית ללא מים זורמים וחלקם ללא חשמל כבר שנה. טראמפ חטף בקורת על שכלל לא התייחס ולא בא לבקר וגם תקציבי שיקום לא זרמו כנדרש.

הגענו ללשכתו המפוארת של האב קריסטיאן. שטיח אדום נפרש כורסאות רכות הוצעו ובקבלת פנים מפוארת בלשכתו הוקדשו למבקרת היהודיה מישראל כשעה וחצי של שיחה שכללה תשובות מפורטות משכילות ורהוטות לשאלותי, בסבר פנים בחיוך ובהמון סבלנות ( הוא הגדיל עשות והכין את פגישתנו ואף קרא והתעמק באתרים שלי .)

אז מה מייחד את שומרי השבת הנוצרים שגורם למאמינהם לחיות חיים טובים ומספקים וארוכים? ראשית הם מאמינים בברית הישנה (התנ"ך שלנו) כמו גם בחדשה. הם מאמינים בעם הנבחר ובציווי האלוהי לשמור את השבת ולכבדו, וגם לשמור על עצי הגן והחיות שהאדם קיבל אחריות לשמרם ולטפל בהם(מכאן הטבעונות). הם גם מקבלים את שאר הציוויים ורואים במצוות לא ציווים commandments שהם הוראות לפעולה אלא יותר כמו ביהדות הקבלית יותר: ציווי מלשון ,ציוות' כלומר איחוד עם הבורא. האהבה לאל ולבריאתו על האדמה והאמונה הבלתי ניתנת לערעור שהאל אוהב אותנו כברואיו ורוצה רק להיטיב מופיעה בכל משפט שני. לפיכך הם דוגלים בחיי קהילה פעילים שבה לא רק מתגייסים לעזרה למתקשים (האלמנה הגר והיתום שבתוככם) ולא רק מתקבצים בעת סכנה או צרה אלא גם יוזמים הרבה שמחות, ארוחות קהילתיות טיולים בטבע ו'מנגל' עם חברים (טופו- כן?). יש בהם חיוך תמידי אדיבות ואהבת החיים מאחר וניתנו לנו כמתנה. יש התנדבות בארועים וכנסים ובהרבה מובנים הזכירו לי קהילות קטנות בארץ.

הפסטור ואני שוחחנו גם על הלכות שמירת השבת. הוא מכיר היטב את ההלכה היהודית אך דוגל שהכל צריך להיות בדרכי נועם. בשבת ניתנה מתנה חכמה והיא: לנוח מהעבודה. ולכן אם צריך לנסוע לכנסיה אז ניסע ואם לטלפן לחבר שיבוא אז נטלפן ואם יש לפתוח טלויזיה או רדיו או יו טיוב לשמוע שיעור תורה מרתק אין בעיה. כל דבר שקשור בנושא המשפחה התעמקות במהות החיים המנוחה והתורה- הולך (וכמובן 2-3 ארוחות טובות טבעוניות איך לא). בשיעורים וההתכנסויות יש אנשים מכל קצוי הקשת ומכל הצבעים: שחורים לבנים אדומים וצהובים, פליטים סורים ודרום אמריקאים, רומנים ופולנים וגם אמריקנים לבנים או בריטים.

הדהימה אותי הנוכחות הערה של סטודנטים בהרצאה בקמפוס. הם מקיימים 2 שיעורים ע"י מרצים ידועי שם בצהרים- אמצע יום עבודה או לימודים ובערב. וגם קונצרטים מדליקים וריקודים בסופי שבוע. בכניסה קיבלו את פנינו קבוצה גדולה של מתנדבים חייכנים ובידיהם לאפה טבעונית ושתיה בחינם. את ההרצאה ניהל בכשרון ריטורי ותיאטרלי מדהים ג'וש :ג'ינג'י שנראה בן מקס.30 והתברר שהוא כבר פסטור מבוקש.

באוניברסיטה למדעי הרפואה יקר מאוד ללמוד – מאוד!! אבל יש המון מילגות הממומנות ברוחב לב ע"י רופאים בוגרי המוסד שתורמים בשמחה. כמעט 80 אחוז מבוגרי הפקולטה לרפואה מתנדבים בפרויקטים התנדבותיים רפואיים ברחבי העולם השלישי ושמותיהם חרוטים בלוח התהילה שבכיכר. חלק מהאג'נדה האדוונטיסטים.

במסעדה הטבעונית הכרנו את וירג'יניה: הרבליסטית ונאטורופטית שהחליטה לממש חלום חיים ופתחה מסעדה טבעונית בה היא מנסה על לקוחותיה מתכונים ממינים שונים עם צמחים זרעים וקטניות העוזרים למיחושים אלו ואחרים. "מאיפה את?" היא שואלת בסקרנות את חברתי החדשה : "מפוארטו ריקו"- היא עונה. "אה הבלה אספניול?" וירג'יניה מאושרת שהיא מצליחה לדבר כמה מלים בשפתה. "ומאיפה את?" שואלת אותי. "ישראל"- הו.. נפערות עיניה, "כל כך רחוק ..." ואת מדברת את השפה הזו שלכם: Jew Langauge? (צחוקים). קוראים לזה עברית. אני מסבירה.

הלאה- נוסעים לאסוף את אחותה של מאר. שמה קאיילי פרז,. מלאו לה 29 אתמול , "את יהודייה? וגם ישראלית?" עיניה נפערות. "אף פעם לא ראיתי יהודייה חוץ מאחר שלמדה אתי בשנה שניה ללימודי רפואת השיניים. אבל היא ממקסיקו. זו אותה הדת?" אני מצחקקת ומסבירה שיהדות זו אותה דת בכל העולם . היא ביקשה שאסתובב כדי שתבחן איך נראית ישראלית מצויה. שאלתי אם יש לי משהו משונה בפנים? אולי קרניים או זקן? שתינו צוחקות. הבחורה הפגינה סקרנות משובחת ובמשך כמה שעות קבלה הסברים על יהדות ישראלים ועל הדרך על איך אנחנו תופסים אותם. ("רגע את לא מאמינה בישו? אבל כן באלוהים? משונה.."- פה ראוי להסביר שלדעתי הם מבלבלים בין שניהם.). קאאיילי היא כמעט רופאת שיניים מוסמכת עם חיוך מולם שמנגנת ליאונרד כהן בסקסופון בוירטואוזיות ("גם הוא יהודי?")

לעת ערב קפצנו לבקר במוסד הדיור המוגן בו גרים קשישים עצמאיים. אכן בני 80 נחשבים כאן צעירים. את פנינו קיבל בלובי הכניסה אלן סטיבנס וכלבו שנראה מעט קשיש ממנו. זהו אותו "בחור" עליו נכתב בכתבה! גיליתי. "בדצמבר ימלאו לי 90..." הוא לחש לי." בטח שאני טבעוני". הוא אמר. "הולך כל יום למכון בכושר במורד הרחוב יש התעמלות בבריכה, ובשבת הולכים לכנסיה." הוא יושב לו בעמדה אסטרטגית בדלת הכניסה ("הזקנים" תמיד ישבו בשערי העיר) וכולם מקדמים את פניו לשלום והוא מתעניין בכל אחד ובמיוחד בכל אחת........(מתקן ההליכה הוא בכלל לכלב, שמזדקן במהירות).

המראות הנשקפים ממרומי הגבעה היפה מצדיקים את שמה של העיירה (לומה=גבעה, לינדה=יפה) ואני נשארתי מוקסמת. הסופרמרקט העצום של העיירה הוא כמו מים במדבר השממה האמריקאי- הררי ירקות ופירות, תוספי מזון אורגנים טבעוניים וכמות אדירה של קטניות אורז ו'פיצוחים'. תענוג. חבל שאני טסה מחר.

הסבר תמונות: מימין למעלה בכוון השעון: הכנסייה האדוונטיסית של האוניברסיטה. מועדון הספורט המשוכלל בו מתאמנים מדי יום מאות קשישים וגם צעירים. המונומנט למען בוגרי האוניברסיטה ושמות הרופאים התנדבו לתת 3-5 שנים מחייהם כתרומה ברפואה לקהילות נידחות בעולם.

בתמונה: ציור קיר עצום בספרייה. גם הכנסיה וגם האוניברסיטה מקבלות כל אדם מכל גזע דת ולאום וכך נראית הסעודה האחרונה של יישו בעיניהם. הגדילו.

גם אם אתם קרניבורים, תנו קפיצה ללומה לינדה, סבר הפנים החיוכים והאהבה שמפגינים התושבים לכולם היא לא מובנת מאליה, אין לה סיבות מסחריות או מיסיונריות או אילוצי נימוסין. זו פשוט אהבה אמיתית מלב פתוח לכל אדם.

תם ונשלם ואני עולה על רכבת- לשם שינוי, ומפליגה לי למערב. תמיד מערבה. לאן? חכו לפוסט הבא.