ניו מקסיקו- על קוצים אמריקאים וקוצניות ישראלית.

אני כבר שבועיים באמריקה. לא להאמין. שלושה שבוע בדרך. מתגעגעת? בטח. יש שתוקפים געגועים, במיוחד בערבי שישי ובערבים הבודדים והקריירים בכלל. זה חלק מהענין. יצאתי אשה-לבד. אמנם לא תרמילאית אבל רוצה לכבוש ארצות להבין ולחזור עם הרבה יותר מאשר רק חוויות. את התובנות אני שמחה לשתף פה אתכן ואתכם.

כבוד האחר- כל אחר ללא קשר לתפקידו ומשמעותו- הכבוד למרחב האישי, הנימוס, החיוך וסבר הפנים האמריקאי- כמה רב המרחק בינו ובין ה"קוצניות" הישראלית. על כך ידבר הטור שלי היום. קראו למטה

אני מסיימת הערב את שהותי בניו מקסיקו וטסה למקום אחר.

ניו מקסיקו קיבלה את פני במזג אויר קיצוני ובהוויה מדברית אופיינית. השלג רבץ לו בפינות בו מערומים בצידי השבילים בגינות ולאורך הכבישים. ברקע נשקפים הרי ניו מקסיקו המדהימים והציוריים עם הנקיקים הלבנים המושלגים. האדמה צחיחה ומדברית. קקטוסים בכל מקום, שרשראות פלפלים חריפים תלויות בפתחי הבתים לגירוש הרוחות הרעים, ותמהיל מעניין ומשונה של גאווה אינדיאנית, גאווה של התושבים המקוריים המקסיקאים וגאוות צאצאי הספרדים.

כולם נלחמו והקיזו דם זה מזה שנים רבות וכולם אוהבים את האדמה הזו, שלמרות שספגה כה הרבה דם, היא עדיין צמאה.

סופרים ואמנים נמשכים לכאן. השקט והרוח, פעמוני הכנסיות, הריח האופייני המדברי , השקיעות המדהימות שנראה שנמשכות לעד, החול החמים והבתים הרכים, בתי ה"אדובי" (בנייה אופיינית בסגנון מקסיקו הישנה) החומה ובעלת הקווים הכה נשיים וחמימים המתמזגים נהדר עם הנוף והגבעות.

אלמלא הריטריט (פסק זמן לאמנות) אליו הוזמנתי על ידי סופרת הבסט סלרים האמריקאית סוזן דונובן לביתה בניו מקסיקו, לא היה יוצא לי להכיר חבל ארץ כה מדהים זה. כשחשפה בכנס בתל אביב לפני מס. חודשים את תמונת הבית כאן ידעתי שאני אגיע. האינטואיציה מנחה את צעדי ואני מאפשרת לה.

על סוזן אפשר וראוי להרחיב בפוסט שלם נפרד, על המכות שחטפה מהיקום, על החיידק שכמעט גבה את חיה שהיו תלויים על חוט השערה בשיא הצלחתה, על המאבק שבסופו נותרה נכה ומחוסרת רגל מחוסרת בעל מחוסרת ביצת ומחוסרת הוצאה לאור. כולם הפנו לה עורף והיא, כמו עוף החול, אשה הגדולה מהחיים, חזרה למקום תמיד אהבה: ניו מקסיקו, הפכה לעצמאית, ושקמה את חייה מחדש היא גרה פה במדבר לבד, מתמודדת עם קשיים לא פשוטים, מעבירה הרצאות בעולם עורכת וכותבת ואשה שמהווה דוגמא ומופת. היא ארחה אותי בנדיבות ונתנה לי שקוף מקצועי של עבודתי.

כבר אמרתי לכם שאני הופכת את המסע הזה בעולם למסע לימודי. ללמוד מנשים עוצמתיות כמו סוזן זו זכות גדולה.

שהיתי 5 ימים בביתה, משקיפה על המדבר , יוצאת לטיול עם הכלב המקסים ורך הלב מארלו לטיולי-שקיעה על הגבעה, כותבת עוד סצנות מספרי החדש "בני האלהים" וגם כותבת לכם פוסטים. מדיטציות, ובעיקר מסננת וממקדת את הדברים בחיי ומעיפה מיסוכים שכיסו על הצלול בנשמתי. כיום ברור לי יותר למה שואפת נשמתי, מה מעכיר אותה ומה מצליל אותה.

סנטה פה, עיר האמנות המוזיאונים קראה לי במרחק של 40 דקות בלבד.

מי ידע שהעיר הכה מיוחדת הזו שמושכת אליה אלפי אמנים סופרים ותיירים מכל מקום, שוכנת בגובה של 8500 רגל? (2600 מטר מעל פני הים). זה לא אומר הרבה אך מסתבר שאני הרגשתי קרובה לעילפון בימים הראשונים, חוסר בחמצן, עייפות מרובה – ומתברר דאליבא המקומיים שחשוב לא להתייבש ולשתות הרבה. גם אם לא צמאים, גם אם קפוא בחוץ (הטמפרטורות נעות בין 4-5 מעלות למינוס ארבע בלילה. מתרגלים).. אנשים חביבים בצורה מדהימה. ומנומסים.

ומכאן לנושא שכה רחוק מאיתנו: נימוס אדיבות חיוך וכבוד למרחב של הזולת- למה זה חשוב?

ואל תגידו לי 'גם ישראלים אדיבים'. יש בהחלט הבדל של שמים וארץ. אני מכירה הרבה ישראלים שמאמינים שלתת מקום למישהו להיכנס לפניך ולהחזיק את הדלת בעבורו זו פחיתות כבוד. אני מכירה הרבה שחושבים שלשתוק במקום לענות אם יש מחלוקת, שלחייך ולדרוש בשלום מישהו גם אם זה לא ממש מעניין אותך ואתה ממהר, זו פראייריות. התרפסות .פחיתות כבוד

.ועבור גברים- זהו בכלל סממן קיצוני לחוסר גבריות ("נשיות").

בואו נפתח את זה לדיון:

האמריקאים אדיבים ומחייכים ועוזרים וזה נפלא. זה לא גורם לי לחשוב שאני יכולה להביס אותם או לנצל אותם לצרכים כאלו ואחרים. זה פשוט מאפשר לי מרחב מחייה במקום בו הרבה אנשים צריכים לחלוק יחד מרחב ציבורי, משאבים או אפילו אויר. החיים נראים טוב יותר כשאומרים לך "Good morning How are you doing today?" . לא - הם לא מצפים שתפרוש בפניהם את כאבי הגב או הויכוח עם האמא שלך או את בעיית המשכורת. פשוט תענה בחיוך שנפלא "ומה שלומכם אתם?" .

היו לי הרבה דיונים כאלה בעבר גם עם קרובים וחברים. לא מוצדק להיות ממורמר עוקצני או חסר סבלנות עם הזולת כי 'יש לך סיבות' ו'היה לך יום קשה'. לא יתכן להתנהג כך בשם הכנות ו'חוסר הצביעות'. להיות מנומס ונעים זו אינה צביעות אלא כבוד לזולת. לא אפרוש בפניכם את הקשיים בהם נתקל ישראלי המגיע לאמריקה עם הגישה הארוגנטית ה'צברית' הזו. ודנתי על כך עם כמה וכמה אמריקאים וכולם רואים בנו כוחנים אגרסיבים ותוקפניים- שלא בצדק! זה פשוט הרושם שלהם עקב הבדלי התרבות. כדי לא להישמע חסרי נימוס בעצמם הם מייד מוצאים תרוץ ("טוב אפשר להבין. אתם הישראלים מותקפים על יי אויבים וכולכם עושים צבא אז יוצאים משם עם פקודות לא?").

אבי גר ועבד שנים רבות מאוד באמריקה עד שיצא לגמלאות וחזר לארץ. התלונות שלו המרובות ביותר היו על ההתנהגות הזו של הישראלי המצוי, לקח לו שנים להבדיל בין ההתנהגות ה"צברית" הטבעית לבין התחושה שלו שמשהו בו פסול והתוקפנות אינה אישית כלפיו.

אז הנה האנשים המרתקים בהם פגשתי כאן: הסכיתו ושמעו:

אנשי הרכבת: בהגיעי לתחנת הרכבת בפלאסידס כדי לעלות על הרכבת לסנטה פה התברר שעם מזוודה 25 קילו ועוד תרמילים 15 קילו עלי לרדת כ-50 מדרגות מתכת לרציף. טוב עלי להסתדר לבד. זה המוטו לא? 'נאגלת' תרמילים הורדה. עליתי שוב למען המזוודה, שוקלת אם לפרקה ולהוריד ביד חלקים או פשוט לגלגל על המעקה. והנה יורד לו פנסיונר גבוה וחביב ואשתו קפוצת הפה לרציף. הם שואלים אם המזוודה שלי? סוף הספור: האמריקאי המלאך לא אפשר לי לגעת, עלה שוב למורת רוחה של אשתו הנרגנת, והוריד לי ללא עזרה את המזוודה תוך שהוא מוצא נקודת אור: "(מתנשף) מזל שצריך לרדת ולא לעלות נכון?"

מופלא. גם הכרטיסנית וסדרן הרכבת עזרו בחיוך בעצות ובהורדת המזוודות לרציף. הגברת בסוכנות התיירות יצאה מגדרה לציידני בעצות מפות . והבחור ממלון הדירות העלה את הכל לקומה השנייה לא לפני ששדרג את הדירה לדירת HONEYMOON ללא תוספת.

מקומיים בצידי הדרכים מכוונים לרחוב הנכון (חוש האוריינטציה שלי איום ונורא!! אני אף פעם לא מתביישת לשאול ועדיין הולכת תמיד לכוון ההפוך.. חח)

שגרת המרק: לאחר התאקלמות קצרה, כמו בכל מקום אליו אני מגיעה, יש כבר שגרה!! – אני מחפשת את הסופרמרקט הקרוב (גם אם הוא 2-3 קמ. ברגל, גם אם צריך לצעוד בקור).

קונים ירקות למרק וסלט ופירות. מזדעזעים מהמחירים. קונים תפוז אחד 3 עגבניות ו-2 בננות . פה לא ישראל. לאחר שכל הכבודה שכנה לה לבטח במקרר יצאתי להכיר את העיר. עיר שטוחה סנטה פה, כל גווני החום וקורות עץ בולטות,קשתות ומרפסות עמודים. מזכיר בהחלט עיירות מקסיקאיות. השלג נותר בערמות בצידי הכביש ועל המדרכות. לאחר יומיים של שמש השלג הפך לקרח ועליו שכבת חול ובוץ. לא יודעים שהוא שם..

עד ש... פירואט מרשים ללא שליטה ליד איזה חניון .אני נוחתת בחבטה על צדי שרועה על הכביש. נרטבתי וחטפתי חבטה קלה בכנף הצדדית . לא נשבר כלום. מאז אני חושדת בכל שכבת בוץ. זה לא בוץ! זה קרח חום!!

והנה הנקודה האנושית: מייד שעט לקראתי שומר החניון ובדק אם אני בסדר ואם אני רוצה לשתות או לשבת. אדיבות אמרנו.

עליתי על השאטל המחומם שעושה סיבוב חינם לכל התיירים כל רבע שעה. בחורף נוסעים בו גם עניים והומלסים. מה לעשות? לא שואלים מי תייר.

פטפטתי בכיף עם הנהג. מתברר שהיה 15 שנה חייל במארינס והכיר את כל העולם. סיפר שמכרו בשבוע שעבר 3 ציורים של ג'ורג'יה אוקיף ב 20 מיליון דולר. בשבת הולכת למוזיאון שלה. חלום שמתגשם.

אז איך נראית השבת שלי לבד? למי ששומר שבת. ניתן, אם רוצים וקצת מגמישים.

מי שטורח בערב שבת נהנה מאוד בשבת. אני מכינה ארוחה מפוארת שאני אוכלת בדירה לא בא לי ללכת ברגל עד למקומות החשוכים בקצה העיר 5 קילומטר בקרח לחפש את חב"ד. סידור נרות ואפילו קצת יין לקידוש. זמירות והכל.: בחמישי הלכתי למוזיאון של ג׳ורגיה אוקיף ( זאת עם הפרחים ה'ואגינלים העצומים) קיבלתי כרטיס וי איי פי לכניסה בשבת חינם אחרי שהסברתי לגברת מקסימה שאני לא מסתובבת עם כסף בשבת היא פטרה אותי מתשלום לחלוטין. כמו כן קניתי כרטיס מוזיאונים נוסף לכניסה לכל המוזיאונים שאצטרך . הלכתי לפיצרייה טבעונית ושילמתי להם מראש על הסלט ופיצה לשבת בצהריים (הם בחיים לא שמעו על סידור כזה. מה?) .אפשר ללכת לכל המוזיאונים והגלריות ויש פה ארבע מאות כאלה כולם בחינם אז אני מסודרת לשבת.

הנקודה הישראלית: פונה אלי מוכר שעומד בכניסה לגלריה המציגה גולגלות פרה מכסף ומציע לי דוגמית לחות לפנים. עונה לו בעברית: אתה ישראלי לא? איך ידעת הוא שואל התדהמה. אמרתי לו שכל מי שמציע דוגמיות קרם לחות בעיר הזאת הוא ישראלי והודה יש 15 כמותו. בקיצור הפכנו חברים. מילא העסקים חלשים זו עונה יחסית מתה. מסתבר שהבחור לומד עיצוב אפנה באוניברסיטה נחשבת במנהטן. שמו תמיר והוא... החזיקו טוב. מוסלמי פלשתינאי מחדרה...ללא מבטא. בא כל חופשה באוניברסיטה למכור פה בחנות בסנטה פה וזה מחזיק אותו כלכלית כל השנה. הוא רוקם על חליפות אלגנטיות רקמות פלשתינאיות . אחלתי לו המון בהצלחה.

את האינדיאנים (לפעמים קוראים להם בלשון מכובסת NATIVES-ילידים אבל בד"כ פשוט אינדיאנים) מחזיקים פה כמו מוצגים מוזיאלים לאטרקציה ושעשוע. מעורר קבס. מי שזורם עם זה ומנסה לעשות מזה כסף (אמנות מקורית אינדיאנית, תכשיטים אינדיאנים, לוכדי חלומות וכו() שיבושם לו. אבל מי שמוחזק פה על הרצפה כמוכרים של אומנות מקורית כדי להפוך את כיכר הפלאזה לאטרקציה תיירותית אותנטית הם אנשים ממוצא אינדיאני שנלקחו מהשמורות הסובבות את סנטה פה והם מוכרים במחירי שערוריה) על שמיכות בקור על הרצפה סחורה שניתנה להם כדי למכור.(אם תגדילו את תמונת הפנורמה למעלה תוכלו לראות אותם יושבים על שמיכות על הרצפה קפואים למחצה) התיירים האמריקאים מצקצקים בלשונם למראה מעורר הרחמים ה"אתני" רוצים להיטיב איתם וקונים צמיד כסף פתטי ב 30 דולר.

המוסר הכפול מתבטא גם במוזיאון של ההסטוריה המקומית בו מתארים את קשיי הכובשים הספרדים הלבנים המסכנים ומנסים להשוותם לקשייהם של האינדיאנים שלא רק נגזלו אדמותיהם אלא גם הרגו בהם במיליונים כי הם לא נחשבו "אנשים", הגלו אותם, עשו להם צעדות מוות (כן כן) מהם שרדו מעטים, ועוד. גם אדמתם של המקסיקאים שדרשו עצמאות מספרד במ אה ה-18 נגזלה. האמריקאים ראו בהם ילידים נחותים וכבשו את אדמתם למרות הגרילות והמורדים שצמחו מתוכם. ה"לבנים" נצחו רק בזכות העליונות הטכנולוגית שלהם.

כל ההסטוריה מתוארת כביכול באופן 'עיתונאי' שווה אך החלט מוטה.

הדור האחרון של היהודי האמריקאי. זן הולך ונעלם!

נכנסתי לחנות ספרים ברחוב הראשי, צמוד לפלאזה . הרגשתי לרגע שנסעתי במעלית הזמן. הספריות המאובקות של ילדותי עם הריח המרגש של ספרים עבי כרס בהם יכולתי להפליג בדמיוני לארצות רחוקות חזרו אלי. בבית ובו עשרות אלפי ספרים יושב לו פנסיונר חביב, יהוי מתברר, שבנה במקך המון נשים אוסף ספרים של מהדורות ראשונות או מהגדורות נדירות וחלקם חתומים ע"י המחברים. שקענו בשיחה. היהודי החביב, הנרי לואיס, בן 73, היה במשך שנים רבות רופא מנתח אורולוג בוויסקונסין, עד שנמאס לו לרוץ לכל קריאת חירום. יצא לפנסיה, התגרש, לקח את אשתו החדשה ואת התחביב שלו-איסוף ספרים ונסע לסנטה פה ופתח בה חנות בה הוא מסביר לכל לקוח שעובר את עולם הספרים. אני מישראל. אמרתי. איזה יופי יש לי בבית כמה ספרים בעברית. אמרתי לו כבר עשרות פעמים כשאני נשאלת מאיפה אני מגיעה ואומרת מישראל כולם מחייכים : "Oh,Israel? that's great! how wonderful welcome to New Mexico!". אל תטעי! הוא אמר- אלו רק נימוסים!! כאן כולם לא מחבבים ישראלים בכלל ואת ישראל. אפילו היהודים פה. ידעת שיש פה קהילה שקוראת לעצמה קונסרבטיבית דמוקרטית והם מקצים תרומה ענקית כל שנה לארגונים פלשתינאים? מרבית יהדות ארה"ב מרגישה חובה לעצמה להיות דמוקרטית עקב היותה מיעוט. היא תתמוך במיעוטים וכל מי שנחשב אנדרדוג וכרגע האנדרדוג הנחשב הם הפלשתינאים. אז הם בעיני עצמם ליברלים דמוקרטים.

בקרוב יהדות אמריקה תיכחד! אמר לי הנרי בעצב רב. למה? שאלתי? אלו שדבקים ביהדות הם האורתודוקסים והם מיעוט מבוטל. היהדות הקונסרבטיבית נעלמה כמעט לגמרי. והרפורמים,,,, מחשיבים עצמם קודם כל כאמריקאים ואז כדמוקרטים והיהדות ממש לא מגדירה אותם. עוד דור אלד ואופס.. אין יהודים. הילדים שלי, הוריד עיניים בעצב ואז הביט בי במבט קודח: כולם התחתנו עם לא יהודיות. זה פשוט לא מעניין אותם. אני למדתי לבר מצוה, הלכתי לקמפ קיץ ועוקב אחרי ישראל והחגים היהודים. הם? כלום. ואורתודוקסים כאן כמו גם ההנהגה הדתית בישראל רק מרחיקים מהיהדות את אחרוני היהודים כאן שצמאים להיות שייכים לעם הזה. "אז מה? תחזרי לפה מחר לקחת לך איזה ספר טוב על יהדות או משהו?"

סנטה פה זו עיר של מוזיאונים עם אמנות ילידית וגם אמנות במיטבה בכלל. גלריות מדהימות אפילו יותר, החל מדלי עם שלולית כחולה בה מוקרן אור כחול ב- 35000 דולר,(!!) תמונה של מטר על מטר בלבן נקי ב20 אלף וסוס ענק שמזנק מן הקנואס באופן כה מדוייק שרואים את אגלי הזיעה וכל שערה ושערה ב מחיר דומה, ועד דובים אינדיאנים ונשים בשלל סגנונות במחירים גם צנועים יוצתר כגון 2500 דולר. יש פה 400 גלריות שמציגות שלל סגנונות וטכניקות , גם גלריות שהן קואופרטיב של אמנים, גם גלריות על פני בלוק שלם בבעלות של מיליונרים וגם סדנאות-גלריה של אמן שגם מוכר.ביקרתי בכ-150 מהן וזה הרבה. . יש רחוב ארוך ארוך שפעם שכנו בו אמנים שהתקשו להשיג במחיר נוח בתים בעיר והסדנאות- בתים שלהם הפכו לרחוב גלריות נחשק ומתוייר לעייפה. שוחחתי עם רבים מהמוכרים שגם כשנוכחו שאני לא לקוחה המשיכו לשוחח והפגינו ענין אמיתי בי ובמעשיי. ו.. בהחלט- ב'ישראליות' שלי.

ישראלית פרסי ופקיסטני יושבים לקפה. זאת לא בדיחה. טוב גם לא קפה. אבל כמעט. סוס אדום עצום ומשגע גרם לי להכנס לגלריה עמוסת צבעים תוססים כמו אני אוהבת, את פני מקבל בחור חביב בן כשלושים וחמש. אנחנו מפטפטים אני מסבירה שאני מישראל. אמנית. הוא מחייך ומסביר שהוא היה רוצה פסל ישראלי. מרחיבים דיבור ואני שואלת למוצאו. אני מפקיסטן, שמי יאסיר. הוא אומר בטבעיות. ליאורה של פעם היתה נבהלת, עושה אחורה פנה ובורחת. אני מתעניינת ויאסיר מספר שהוא כבר 9 שנים באמריקה. חזר לשם לביקור משפחתי והנה הוא פה. אין עוינות. להפך. הוא קורא לבעל הגלריה- הוא אירני הוא אומר. אחורה פנה? – אין מצב. מאיפה מאירן- טהרן. חושאן אומר בפשטות: אני יהודי הגעתי לאמריקה לפני 50 שנה אבל עדיין יש לי מבטא. מחליפים חויות על אבות מאירן, . נשברות מחיצות, מחליפים כרטיסי ביקור ונשבעים לאהבת נצח. טוב, בערך...

המסקנה שלי- הפעם כאמנית: יש פה ריכוז מדהים של אמנים כשרוניים ובעלי יכולת מרהיבה שלא ניתן לראות בשום מקום בעולם. וראיתי אינסוף מוזיאונים וגלריות, בעשרות ארצות! זה גורם לי לרצות לעזוב הכל. לקחת מכחול, צבעים, קנואסים ולתפוס פה איזו חצר ופשוט לצייר ולצייר עד כלות כל החושים. צירפתי כאן עקב קוצר היריעה 2-3 דוגמאות שצולמו במצלמתי. לכו למוזיאונים חברים.

ההבדל בין ארה"ב לישראל בשטח האמנות: כאן יש כבוד לאמן. ולאמנות. והכבוד מתבטא בהערכה ליצירה וליוצר ובמחירים שמוכנים לשלם ובגדודי האנשים הנוהרים לכאן. בונים בית או קונים דירה? מגיעים לכאן בטיסה לסופ"ש או לכמה ימים לקנות אמנות! כל אחד על פי טעמו ויכולתו הכלכלית. ואם אין אז הדפס של אמן מעולה. לא עולה בדעתם לומר: "תמונה לקיר? בשביל מה. הבת שלי ציירה משהו נהדר בחוג שלה. וזה אפילו מתאים לספה!!!" אך לא אפתח פה נושא חדש. יש לי הרבה מה לספר לכם על האמנות בארץ. ובעולם.

פוליטיקה ישראלית? כאן?

המילה "ישראל" מעוררת אנשים צורך לדבר. יש אצלכם בחירות נכון? אז מה ההאשמות של נתניהו יגרמו להצביע נגדו? בעד מי את? איזו התמצאות מפתיעה. מדינה שגודלה כנמלה על המפה של העולם וכולם יודעים הכל עלינו.

חיי לילה?

טוב הגזמתם. פה זה לא תל אביב. וגם לא ניו אורליאנס. החשכה יורדת בשעה 6. אנשים נוהרים בין 5-6 לשלל המסעדות המקסיקאיות, היפניות האינדיאניות והצרפתיות, ובשעה 8 הרחובות חשוכים ואין פאבים גדושי בליינים או מוסיקה. אני מצטנפת בידרתי עם המרק והחוויות עבורכם, ומחכה ליום חדש שיפציע על ישראל בעת שאשמורת הלילה תעטוף אותי בתנומה המשובצת בשברי זכרונות מדבר.

והנה עוד תמונות מהעיר הכה מיוחדת:

גרם המדרגות הפתלתל בכנסיית לורטה ( שכמו שהנוצרים אוהבים נסים- גם פה היה נס של "מלאך" שהגיע, פתר את בעיית הכנסיה עם מדרגות מעץ ממקור לא יגוע ונעלם ללא שכר...) אני עם אחד הגלריסטים החביב עלי סטפן. קקטוסים בשלג. סוס ענק. פומה על ספסל. שלד ללא ראש של הספרדי שלא שילם לשתי מכשפות העיר בעבור שיקוי האהבה שלא צלח והן כרתו את ראשו... לבני הבוץת בהם בונים את כל הבתים בסגנון ה"אדובי".