דאלאס-ספור של אהבה עד המוות והרבה מעבר...

זהו ספור של אהבה. אהבה רבת שנים שנמשכת מעבר לחיים... ולמוות.

לקח לי זמן מה לגלות כמה אהבה ונאמנות יש בספור הזה. אבל חכו רגע.

הגעתי לדאלאס לסופ"ש (הקודם) ארוך וגשום. למעשה הייתי אמורה להיות במקום אחר בשבת שעברה. אבל יש לי ידיד טוב שגר בדאלאס אתו למדתי יחד בתיכון בקולומביה לפני המון שנים ואנחנו שומרים על קשר. כששמע שאני מגיעה לדאלאס ממש שמח. 'אני מאוד רוצה לארח אבל יש אצלנו אורחים כרגע למה שלא תתארחי בבית אמא שלי. את זוכרת אותה?' ממממ... לא ממש עניתי. 'היא זוכרת אותך ממש טוב וממש תשמח לארח אותך. אל תדאי אנו ניפגש.'

[הסבר קצר: גדלתי בקולומביה בשנות ה-70. אבי היה בשליחות בשגרירות. כילדה ישראלית יחידה בבית הספר היהודי היה קל לזכור אותי. לא פשוט לגדול בקהילה קטנה סגורה ומעט אליטיסטית ללא המשפחה המורחבת, החברים השפה והתרבות בה גדלת...עזבו.]

כך, במסגרת ההחלטה שקבלתי לפני שיצאתי למסע הזה סובב העולם, אני אהיה קשובה לאינטואיציה ואם נופלת הזדמנות מלהיבה... למה לא?. ביטלתי טיסה, שיניתי תכנית והנה נחתתי.

הרופא האישי של אמי בקולומביה היה ד"ר ר. ז"ל, אביו של הידיד הזה. הוא ואשתו הפכו לחברים טובים של הורי ותמיד שמרו על קשר למרות שהיו מעבר לאוקיינוס. שמחתי לקבל את ההזמנה. האם, סוזנה (שם בדוי) יצאה מגדרה: את עדיין נראית אותו דבר כמו בגיל 15. (כן בודאי..)

ביתה היה וילה רחבת מידות בשכונה יפהפייה, שניצב בקצה חורשה ליד ערוץ מתפתל של נחל קסום ובו משפחות ברווזים השוחים לאיטם, סנאים עבותי זנב מתרוצצים על גזעי העצים וקר.... נורא. אבל נפלא ופסטורלי.

סוף השבוע היה אם כך נפלא. המשפחה: אם אלמנה ושני בניה, עשו הכל כדי לארחני למופת. הוזמנתי לאתרים הבולטים בדאלאס (לא. ג'יי אר לא היה.. ובכלל מי זוכר אותו?). דברתי 4 ימים ספרדית אנגלית ו'ספאנגליש'. זה הרגיש כמו אואזיס חמים משפחתי באמצע המסע האישי.

חלקם של הוריי ז"ל לא נפקד. סוזנה, 'צעירה' בת 81 תוססת ונמרצת (שעד לפני כמה שנים גם עשתה יוגה ועמדה על הראש), לקחה אותי לכל אותם המקומות שהוריי אהבו. כשיצאתי מהבית שמעתי ממש את קולה של אמי בוקע מפיה של סוזנה: התלבשת מספיק חם? רוצה שאארגן לך שקית אוכל? זקוקה לעוד כרית או שמחכה? עת נראית עייפה/רעבה/עצובה... וכו. כמו שסוזנה הייתה זקוקה לבת, כך אני הייתי זקוקה לאם.

אבל באתי לספר לכם על אהבה שמעבר לזמן: ד"ר ר. היה רופא אהוב וגם צייר מחונן. הוא נפטר לפני מספר שנים והבית הענק בו גרו נשאר כפי שהיה-קפסולת זמן: מתפקע מציוריו על כל קיר, דברים שאהב, ספרים שקרא, בר משקאות, הפתקים שהשאיר לאשתו. כבר שנים שסוזנה לא משנה דבר, הכורסא בפינה עם הכרית לגב הכאוב, ארוניות התיקים שלו, הכובע. הבית הזכיר לי להפליא את בית הוריי עם הארוניות התיקיות טייפ הקסטות הישן והקסטות עם הפלייליסט שאהב משנות השמונים. השולחן הערוך תמיד לאורחים שכבר לא באים, כלי הפורצלן וגביעי הקריסטל. הזמן קפא מלכת. כאילו ממתין לבעל הבית שאולי עוד רגע ישוב.

סוזנה לא אישה קדורנית ואבלה. היא תאבת חיים פעילה בחוגי נשים ובבית הכנסת הקונסרבטיבי, תורמת ומתנדבת ונוהגת כמו נהגת 'שודים' אמיתית בכל רחבי דאלאס. אבל לא מרפה מאף פתק של אהבה, משום תמונה .זכרון של חיים שהיו ואינם.

אפשר לגנות. מותר לבקר או לעודד אבל אפשר פשוט להביט, ולהעריץ את האהבה שניצחה את הזמן.