רציתי לכתוב טור על תור

אמריקה זו ארץ שלוקחת ברצינות רבה את נושא המשמעת.

בכניסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, תמיד ישתרך תור אימתני. התיירים, מולעטי ספורי זוועות על כאלו שצחקו או התחכמו ומצאו עצמם בכלא או אף מוחזרים לארץ המוצא, גרמו לכך שכולם ממושמעים כחיילים ביום הטירונות הראשון.

תור עקלתון עצום משתרע לו בלולאות ופיתולים לאורכו ורוחבו של אולם הכניסה בשדה התעופה במיאמי.

התור נע ביעילות ובשקט. ילדים מהוסים על ידי אמותיהם. חבר לוחש חרישית באזנה של חברתו. כולם זורמים מקרקשים במזוודותיהם אל עבר דוכניהם של 5 השוטרים חמורי הסבר. צעקותיהן הקצובות של הגבירות כהות העור בעלי המימדים המאוד נדיבים נשמעות בבירור: "יותר מהר! יותר מהר! הוציאו את הדרכונים, היצמדו לשורה, לצמצם רווחים אין לנו את כל היום!" כן, האסוציאציות שיש לכם היו גם לי. הדחקתי. התור כמוהו כנחש. לא , בעצם כמו מזון הנע במעיים, נדחק ומתקדם אל עבר היציאה הבלתי נמנעת, סלחו לי על הדימוי.

(בתמונה: פסל סביבתי של מגדלנה אבאקנוביץ:"קהל בברונזה")

השוטר חמור הסבר התברר לי כפרואני מקסים מגדות האמזונס. לאחר שסקר את הדרכון (איזה יופי, את מישראל!)ואת הויזה ולאחר שסיפרתי את מטרת ומשך הנסיעה, ולאחר שגילינו, בספרדית, כמה קולומביה המקום בו גדלתי ופרו- קרובים, השיחה הפכה ללבבית ביותר מלווה בצ'אפחות חבריות. אבוי! נזכרתי בבננה וקופסת הירקות שצררתי באמתחתי.,ממש כמו בנימיין הקטן אחי יוסף ש"שכח" להצהיר על הגביע, גם אני הייתי יכולה להישלח בשל גחמותי הטבעוניות למרתפי האינקוויזיציה האמריקנית . הפרואני-אמריקני מילא בעבורי טופס כתום ושלח אותי להצהיר במכס. עליכם לדעת: מי שמביא לאמריקה הכל-יכולה-שומרת-אזרחיה-ובריאותם ממחלות ותוצרת אורגנית,ירקות ופירות ולא הצהיר על כך ישלם לבחירתו 15 אלף ירקרקים או 30 ימי מחבוש טחובים ואפלים. כרצונו.

דרכוני הוחתם ולבסוף יצאתי אל אוירה המהביל של מיאמי, הלב מתרחב. פלורידה עם המרחבים האדירים, היר איי קאם!. המון שטח פנוי, מזללות בכמות מטורפת, אגמים ביצות ותנינים, ושפע אנשים בשלל צבעי הקשת רובם היספנים, אני מרגישה בבית, כאן מרכלים בספרדית, שם מלהגים בקובנית (קצת שונה...) כאן נובחים באנגלית ופה מצחקקים בצרפתית או איטלקית, ואני מרכיבה מכל המשפטים משפט אחד ארוך ומוזר שמעורר בי שמחה פראית. מחר נוסעת מפה אבל אני עוד אחזור פלורידה. חכי לי!!