סיפורים
סיפורים קצרים וסיפורים קצרצרים. ספורי אימה וספורים מצחיקים. ספורי הגות וספורים משיבי נפש. ספורים ליום סגריר אל בין השמיכות, וספורים מצננים על שפת הים. ספורים הזויים וסיפורים מציאותיים.
הספורים יגרמו לכם להכנס לחייהם של דמויות נשיות וגבריות, ילדים וזקנים, של מי שמאבד את העשתונות ומי שמוצא אותם, וגם לחיי אנשים שאיבדו אתונות, ולא מצאו מלוכה...
לכל ספור- ציור או איור שלי שיקשור אותך למקום או לדמות המתוארים. לנוחותכם גם טבלת סמלים כדי לבחור את הספור המתאים למצב רוחכם. תיהנו.
האסופי מושיע העולם
היא הייתה כל כך יפה. נשמתו קפאה בחזהו בכל עת שהיה מביט בה.
הוא נזכר בה לפתע כשפרש את עיתוני סוף השבוע מתחת לארוחה שלו, צופה בה בתמונה שבעיתון. גזרתה צפופה ושיערה מתנפנף, כוכבת לרגע חבוקה בזרועות גבר גבוה ושחור שיער. התמונה מזכירה מאוד את מי שהייתה שלו. בבואה מושלכת לקדמת הבמה מירכתי הזיכרון:
הם היו פוסעים לעבר השקיעה בשדרות נורדאו. או שמא היו פוסעים בשדה חצבים
למרגלות התבור. הוא לא כל כך זוכר. הזיכרון מתעתע ואפוף אדים מהבילים
שהתערפלו מהשמש שזרחה על השלוליות.
שמש של בוקר שקפחה גם על ראשו...
לוח סימני סיפורים:
ספורי אהבה ושברונה
ספורי חיים והגות
ספורי נשים
ספורי גברים
ספורים מצחיקים
בקור במנהטן
רחוב שבעים פינת פארק אווניו, היה עדיין הומה בהולכי רגל. בשעה הזו, השמש כבר מזמן נושקת למפרץ, הצללים ארוכים וכל עץ, שיח או אדם נראים כשדוני לילה חמקמקים.
בין הצללים ברחוב החל להסתמן צל ברור יותר. היה זה צילו של אדם כבן ששים, ואולי כמה שנים פחות ורק חזותו העייפה וכתפיו המכונסות תרמו לתחושה הזו. האיש התקרב לספסל בצד חנות הפרחים, בקצה הרחוב, והתיישב עליו בכבדות. תרמילו נשמט למרגלותיו ומבטו שוטט בין האנשים שחלפו על פניו.
מעולם לא פילל, שמסע זה בעקבות זיכרונותיו, יעלה מתוך העבר, כמו כף הדולה ממעמקי סיר המרק כופתה נשכחת, דמות אחת קטנה שאותה איווה למחות ממוחו. שעימה יתרחש דיאלוג סהרורי, דמיוני, שיסדוק את יסודות הבניין שבנה.
יד רכה טפחה על שכמו והוא הסתובב בקפיצה מהירה, רצועת התיק נשמטת מידו.
"אה, זה אתה?"- נאנח וחייך חיוך קטן.
"כן, ודאי, קראת לי לבוא? לא"?-התפלא הילד.
דוד,זיוה.. והעוף...
זיוה ודוד. דוד וזיוה. מי שאמר שפרק שניים בספר בדרך כלל ארוך יותר מהפרק הראשון, בודאי יודע על מה הוא מדבר. יש הרבה דפים באמצע.
היא- דקיקה ובהירה בעלת מבט מהורהר ושיער פשתן אסוף בפקעת על ערפה. הוא – גבר מוצק מעט מקריח ובעל משקל , פוסע לצידה בצעדים גדולים ובוטחים אל מרכז המסעדה. המארחת מצעידה אותם לפינה שקטה ומוצלת אך דוד מבקש לשבת במרכז המסעדה. שיראו....
.
שייכת
היא עזבה את הבית.
שם. שם היא הייתה אישה גדולה בחצר קטנה. כאן, אישה קטנה אל מול ים גדול. ראש קצוץ שיער ואגן רחב פורשת את ידיה לצדדים-כמנסה לחבוק את כל קו החוף, עד למקום שבו הוא מתמזג עם
המרינה. כעת היא מותחת את ידיה למרומים כמנסה להעפיל אל פסגת העולם ולגעת בעקביו של האלוקים. ולבסוף עוטפת את עצמה בחיבוק עז. ידיה ממששות את גבה. היא מנערת את רגליה
בקצב. ימין שמאל ימין שמאל. מה היא עושה? אולי תרגילי יוגה?
אולי ניסיון לגעת באינסוף?
נראית אדישה למבטי הסביבה. לאלו היושבים כדי ללכוד את...
סבא שמואל
הוא ישב על כסא הנדנדה וזרועותיו מהודקות קמעא על חזהו הדור השנים. הכסא חרק מעט והצבע התקלף ממש כמו הסבא עצמו. המרפסת הקטנה הייתה ריקה מכל חפץ מלבדם, צופה בעליבותה אל הרחוב הבני- ברקי המהביל אדי זיעה ומי כביסה. פחי אשפה סדוקי דופן התגוללו בראש חוצות וחתולים שדופים נברו בהם ללא לאות. הוא צפה במבט כהה המוצפן בין גביניו בחנויות הקטנות והמאובקות ובעקרות הבית טרודות העמוסות בעגלות ילדים זבי חוטם ובסלים גדושי ירקות למרק של שבת.
זיכרון בהיר שאינו מרפה מתדפק
תלמה והאור
רגליה היחפות הותירו שובל עקבות על החול הרך.
בריצתה התבדרה שמלתה הדקיקה שלא הצליחה לחצוץ היטב בינה לבין העולם, העולם הקר שהעביר בעורה הבהיר צמרמורות ..
גלי סכינים עטורי קצף הצליפו בשוקיה ובירכיה. אדי המלח הדביקו את ריסיה עד שמצאה את הקו המדויק בו עליה לעמוד.
בידה עוד אחזה את רסיס הכוס. כוס קרמיקה מעוטרת בשלל פרחי אביב שוויצרי אותה עיטרה פעם בקפידה. מכל השברים של תכולת הארון שגדשו את הרצפה,היא בחרה את השבר הזה. רסיס,אין צורך ביותר. היא קפצה אותו באגרופה הלבן זרוע הנמשים מבלי שנתנה דעתה על טיפות הדם הזולגות ו.....
העורב... וההיבריס.
...
כרגע זו ערמת בולשיט מרוכזת שאין בה דבר מלבד רוח וצלצולים ותחושת שביעות עצמית מופרזת. כמוה כפחית שימורים עם שני אבני חצץ קטנות שמצלצלות ללא הרף ומקשקשות עד כי נדמה כי יש בה עולם ומלואו עם זכויות רבות להישמע מקצה תבל ועד קצה.
והנה כשפותחים את הפחית מתברר כי הכול רוח וצלצולים ועורבא פרח.
אפרופו "עורבא פרח"... מי פרח ולמה פרח? ציפורים נוטות לפרוח מהקן כשהגיע זמנן להתחיל לטרוף טרף להחיות רוחן וכשקצה נפשן באוכל לעוס מן הלעוס מן המוכן של אמן הורתן ושעליהן להסתפק בחלק הקטן המוקצה להן מן האוכל המיועד גם לאחיהן וגם לאם עצמה.
פרש העורב כנפיו והחל לעוף..
מכתש רמון- התחלה וסוף ..וגם אמצע.
רוח מאובקת נושבת במצפה רמון. חמה כלחמניה שיצאה זה עתה מהתנור, מעט יבשה וצורבת בצידי העיניים. מסתחררת בעצלתיים ומרימה עטיפות של בזוקה ואבקה זהובה עד שמחליטה לתפוס את מקומה במרחב הפתוח. הרוח שורקת באוזניים. עובדה שמקשה מאוד את מלאכתו של המדריך שעומד מול קבוצת המטיילים.
הוא מרים קולו בעודו שואג עובדות מרתקות בנות מיליוני שנים והם- המטיילים, מחזיקים חזק בכובעם, לבסוף נאנחים ומסירים אותו ובכך מפקירים סופית את שיערם הקלוש או הסורר לחסדי הרוח המדברית.
אני מתקרבת בצעדים קטנים אל המדריך בעל השיער הערמוני וה...
השכנה.
מה כבר יכול להיות?
היא עוברת שוב על מכתבי הסירוב..."לצערנו הפעם לא נוכל..." " מאחלים לך הצלחה בהמשך." "אנו מצטערים אך..." "איננו שוללים את האפשרות כי יום אחד...". מדוע הסירובים תמיד בלשון רבים? היא שומטת אום אל סל הניירות ... מביטה בהם ארוכות ואז נאנחת ואוספת . כאילו היא מוגדרת על ידי התיקייה הזו שפתחה: "סירובים". הרדיו מבשר בקול נחרץ ועגמומי "בשער שכם נדקר שוב..." –היא רצה ולוחצת על הכפתור. זה לעולם לא ייגמר! משתרר שקט מבורך. כעבור כדקה נשמעים רעשים מדירת השכנה – העוזרת החדשה שלה. משמיעה מוסיקה ושרה בקולי קולות. היא עובדת. 50 שקל לשעה. לא רע בכלל.
הטלפון מחזיר לה מבט שחור עם אותיות מרצדות. כן, עוד שעה וחצי הפגישה.
כדאי להקדים. איחור נתפס רע.
היא מביטה במראה שמזמן הפסיקה להתחנף. מותחת את עור פניה כדי לטשטש את הקמטים. על הקוסמטיקאית ויתרה מזמן. מאז ש...
הרקדנית מקפריסין
הרקדנית מקפריסין.
אוגוסט חם מהרגיל... הרוח מבדרת קליל את ענפי הבוגונביליה המעטרים את הכיכר הקטנה השוכנת בטבורו של הכפר קלאקי. כאשר אתה שוהה על הר שבע מאות מטרים מעל פני הים לא ניתן לשמוע את הים של לימסול. גם המולת התיירים, המיית החוף ושקשוק כוסות היין במסעדות אינו נשמע כלל. כאן מושל השקט. הבריזה לוחשת שירה חרישית באוזניים ומדי פעם מגיעים אל אוזנינו מלמולים של בעלת בית הקפה הקטן שבפינה.
חברותיי ואני נושמות עמוק את האוויר הצלול ובוהות בעצלתיים בבועות האוויר המשתחררות מהכוס המכילה את ה"קולה זירו". הבועות פוקעות אחת אחר השנייה ולעתים שתיים שתיים. הן עולות עולזות וקופצות רק כדי להתפוגג בהרף עין אל היקום.אל הרחבה הקטנה המשקיפה אל הכפר מתקרבת לאיטה אישה קשישה. למעשה היא נראית כה עתיקה שאנו נוטות לחשוד שהיא שריד שנותר מהמאה ה-17.....
סבא וסבתא... ושאר הפולנים.
הוא הלך זקוף, מגולח היטב עם אפטרשייב מונט בלאן, לבוש בחולצה לבנה מחוייטת מתעלם אם זהו יום קיץ או חורף.
מכיסו תמיד ביצבצה מטפחת מגוהצת ומעומלנת עליה רקומים ראשי התיבות K.S. שיידעו.זה רק שלו. מטפחת היא דבר יקר ערך ואם אובדת יש להחזיר לבעליה.
שערו היה תמיד מלא אם כי בגיל 70 כבר הכסיף מעט ועל פניו התרווחה לה הבעה נינוחה וחייכנית, השמש זרחה בעיניו תמיד כשהביט בי, אוחזת בידו בדרכנו לים פרישמן. יד קטנטנה מעט
שחומה אחוזה ביד מגויידת ולבנבנה.
"ליאור'לה". הוא קרא לי. לעתים היה חוזר ל"ליאורינקה" הפולני יותר. שני הכינויים היו חביבים עלי מאוד.
כשהגיעו החברים של סבא וסבתא למשחק הרמי המסורתי...
אדון מה -טוב
אדם הוא אדם. וזה מה שהוא. מר מה-טוב. אדם שכמותו קם השכם בבוקר לאחר לילה טרוף שינה ומבצע את המתיחות היומיות שלו על השטיח, מתנשף ומתנשם הוא ניגש להתקלח ומה כל מבוקשו של אותו אדם? להיעזב לנפשו ללגום כוס תה רותח כפי שהגישה אמו. אך הוא נאלץ להסתפק בתה דלוח ופושר שמגישה זוגתו שגם היא נראית דלוחה ופושרת וטרוטת עיניים בבוקרו של יום.
עוד הוא מביט בטוסט שמוגש לו אגב רפרוף קל בעיתון המלא בעוכרי ישראל ובאנשי ימין מאוסים, והנה צץ לו המטרידן הראשון