הרקדנית מקפריסין...
אוגוסט חם מהרגיל... הרוח מבדרת קליל את ענפי הבוגונביליה
המעטרים את הכיכר הקטנה השוכנת בטבורו של הכפר קלאקי.
כאשר אתה שוהה על הר שבע מאות מטרים מעל פני הים לא ניתן
לשמוע את הים של לימסול. גם המולת התיירים, המיית החוף
ושקשוק כוסות היין במסעדות אינו נשמע כלל. כאן מושל השקט.
הבריזה לוחשת שירה חרישית באוזניים ומדי פעם מגיעים אל אוזנינו
מלמולים של בעלת בית הקפה הקטן שבפינה.
חברותיי ואני נושמות עמוק את האוויר הצלול ובוהות בעצלתיים
בבועות האוויר המשתחררות מהכוס המכילה את ה"קולה זירו".
הבועות פוקעות אחת אחר השנייה ולעתים שתיים שתיים.
הן עולות עולזות וקופצות רק כדי להתפוגג בהרף עין אל היקום.
אל הרחבה הקטנה המשקיפה אל הכפר מתקרבת לאיטה אישה קשישה.
למעשה היא נראית כה עתיקה שאנו נוטות לחשוד שהיא שריד שנותר
מהמאה ה-17. ההיגיון מסביר שהטכנולוגיה לא מאפשרת עדיין את
הפלא הזה.
היא נעמדת בסמוך אלינו, כפופה ומתנשפת מהעלייה הקלה ומחייכת.
החיוך הרחב חושף 3 שיניים המשתרעות כולן בחלקו התחתון של פיה. יש לשער שפלאי הטכנולוגיה אכן לא הגיעו אליה.
"קאלימרה"- היא אומרת.
"קאלימרה" – אנו עונות באנחת רווחה . המילה ל"בוקר טוב" היא היחידה שאנו מכירים ביוונית.
מייד לאחר הקאלימרה מגיע שטף יוונית מבולבל ומהיר . ניסיונות לעצור את אשד המילים ב"אינגליש פליז" לא צלחו. חיוכה רק מעמיק את הקמטים עוד יותר וידיה מתנופפות לצדדים במחוות דרמטיות.
לאחר היסוס אנו מחמיאות על הכיכר היפה, על היום היפה, על הכפר היפה... באנגלית כמובן. היא מהנהנת בהתלהבות. הניסיון לצלמה נתקל בסירוב עיקש. כעבור דקה התבררה הסיבה. הקשישה מורידה את כובעה ומסרקת באצבעותיה את שיערה הקלוש. היא מחזירה את כובעה ומסדרת בזווית חיננית. כעת היא ניאותה להצטלם ומחייכת חיוך רחב חושף חניכיים שידעו ימים יפים מאלה. היא מלטפת את ראשינו ומתכופפת לראות איך יצאה התמונה. לשמחתנו יש אישור.
כפי שקורה במצבים מסוימים, השפה אינה תמיד נחוצה. זו אישה מלאת חיות. נמרצת שלא תיתן לנסיבות מטופשות כגון חוסר הבנת האנגלית להפריע לה בסיפורה. יש לה הרבה חוויות לשתף, שלוש נשים נחמדות שמוכנות לשמוע. זו הזדמנות שאין להחמיצה.
כך קרה שסיפורה החל להתבהר ככל שהעמיק שטף דיבורה. עיניה זהרו בצבע הים כשהגיעה לקטעים המרגשים והרומנטיים. זו הייתה אלכסנדרה. בת 92. הנה סיפורה.
---------
"אתן כל כך צעירות ויפות, גבירותיי ההדורות", היא חייכה אלינו וליטפה קלות את שרוול חולצת הטריקו שלי. " גם אני הייתי פעם צעירה כמותכן."
" אל תסתכלו עליי ככה מקומטת וקצת עם גיבנת כן?" היא מפנה יד אל עצמה וטופחת על חזה. "פעם היו לי הרבה מחזרים!" היא מפשילה מעט את שמלתה ומסבירה: "היו לי רגליים חטובות! חזקות! שלוש כרכרות יכולתי להוביל לבד! " היא מצחקקת לעצמה ואז מסמיקה ושמה ידה אל פיה כאילו חזרה להיות נערה בת 16. "אבל הם לא נתנו לי לסחוב! המחזרים. הם נשאו אותי על כפיים! היא מצביעה כעת על שפתיה המחורצות. בימי ראשון הייתי שמה ליפסטיק כן? הליפסטיק האדום שהיו שמים רק באירועים מיוחדים. לי הרשו כל יום ראשון. כי הייתי הנערה הכי יפה בכל הכפר! וכשהייתי הולכת לכנסיה, כן? שמה!! – היא מצביעה על הצריח המרוחק, כולם היו באים לתפילה... כאילו להתפלל... אבל בעצם להסתכל עלי!"
"כשאימא שלחה אותי להביא לחם מהאופה השתרך תור מפה... היא הצביעה על שולחננו .. ועד לביתו של הכומר." היא הרימה את אצבעה הרועדת לכיוונו הכללי של קצה הכפר.
"אתן יודעות מה זו אהבה אמיתית"? – היא הרימה את קולה. עיניה נפקחו לרווחה והביטו בכל אחת מאיתנו... היא ממש לא המתינה לתשובה והמשיכה." כזו הייתה אהבתו של דימיטרי. הוא אהב אותי כל כך שאפילו אמר פעם שיקפוץ בשבילי מצריח הכנסייה. . היא הביטה לעברי ברגע של הפוגה ונשמה עמוקות . "ואת גברתי הצעירה" ... אני גיחכתי עקב ההגדרה 'צעירה' והיא המשיכה..."יודעת מהי אהבה?" היה נראה ששכחה לחלוטין שלא השבנו לשאלתה גם בפעם הקודמת. "אני לא ידעתי! טיפשה שכמותי. וברחתי. עם הרגליים האלה... היא הביטה פתאום אל רגליה עבות הקרסוליים והסדוקות וחשפה שוב את שולי שמלתה. "לא האלו!... הרגליים שהיו לי כשהייתי צעירה. הן היו יפות וחטובות וכל בחורי הכפר רצו אחריי. היא נרעדה רגע כאילו נזכרה שעליה להמשיך בסיפורה. "אז ברחתי וזהו!" היא עשתה תנועה מהירה של חיתוך באוויר." לקחתי את הכרכרה של הדואר ונסעתי ללימסול.. איפה שפעם נולדתי.
"לאן נסעתי עלמתי הנכבדה?" – היא פנתה לחברתי שהביטה בה בחיוך.. "אל תחייכי! זה לא היה פשוט באותם הימים. לא כמו היו שכל אחד פשוט לוקח אוטובוס ונוסע ל... מממ.... לא משנה!" היא החזירה את כובעה אל ראשה ואיתו שב גם הזכרון. ... "נסעתי למועדון הריקודים כמובן. כוווווולם בכפר ידעו שאלכסנדרה יודעת לרקוד הכי טוב מכל הבחורות!" – כך לראשונה נודע לנו ששמה היה אלכסנדרה.
"הנה תראו!" – היא חייכה ועיניה נעצמו. היא החלה לנענע את ירכיה ואת כתפיה ועל פניה השתררה הבעה חולמנית . אין ספק שהיא שומעת את צלילי הבוזוקי שאנו לצערנו לא שמענו...
"אבל לא!" – היא רקעה בסנדלה והניפה אצבעה בדרמטיות הלוך ושוב. לא באמת ידעתי לרקוד. רק רציתי... נורא רציתי. אז הלכתי לבית ספר לריקודים ניקיתי וסידרתי ביום ורקדתי בערב. עד ש...
... יום אחד הגיע בחור מהכפר." היא פערה עיניה בדרמטיות והביטה בכל אחת מאיתנו באיטיות "הם גילו אותי!" היא לחשה. "אמרו בכפר הבת של קוסטאס רוקדת ועושה טובות לשיכורים בלימסול."
"אתן יודעות מה זה 'לעשות טובות'?? אבל לא... אני אלכסנדרה לא כזו!! רק למדתי לרקוד..."
אנחנו מושיטות לה את פרח היסמין שקטפנו בבוקר כדי שתתרשם מהריח ואולי גם... תניח אותנו לנפשנו ולשקט המיוחל.
היא מקרב את הפרח לנחיריה הרוטטים. אפה כמעט בולע את הפרחים הלבנים ואז היא מחייכת חיוך קטן ולמלטפת את שיערה וצווארה. כן, אלו היו הפרחים שאמי קישטה בהם את שיערי כשהתחתנתי. כל אנשי הכפר באו לחתונה. היה תור... "
כו" – קטעתי אותה בדרמטיות "מפה ועד ביתו של הכומר!"
"כן נכון..." היא הביטה בי בתמיהה על היאך זאת הזרה יודעת פרט כה רחוק בעברה.
"אבל קודם, עוד לפני החתונה ז'תומרת, הוא מצא אותי.
מה זאת אומרת מי? " היא פנתה בתמיהה אל חברתי שכלל לא שאלה דבר ולמעשה עמדה וצררה את תיקה והעמיסה על גבה. "... הוא. דימיטרי ". הוא בא למועדון ושאל מי הרקדנית הכי יפה ואמרו לו אלכסנדרה כמובן. והוא בא אלי וחייך ואז.. מה עשה?
אני מחייכת אליה ומנסה לחייך חיוך פרידה. "גוד ביי מאדאם"...
"אל תבלבלי בשכל גברת צעירה! יש לך עוד הרבה מה ללמוד!" – היא עונה לי ברוגזה. "מה פתאום נשיקה? נשיקה אמרת? זה לא היה מקובל אז. הוא נתן לי סטירה! סטירה זה כן היה מקובל."
"וזה הגיע לי. כי ברחתי. וכי רקדתי כל ערב. סיפרתי לך כבר שהיו לי את הרגליים הכי יפות וחטובות בכפר? היא קופצת שפתיה בתוכחה ומביטה בי בעין בוחנת ובחומרה המזכירה לי את מורתי לגיאוגרפיה מהיסודי. "אז שתדעי. אבל הוא בכל זאת נתן לי סטירה ואז הביא לי טבעת שקנה בלימסול ומאז אנחנו ביחד. זאת אומרת.. מאז שהתחתנו. כי בקפריסין,עלמתי, זוג לא ביחד עד לחתונה- מה פתאום- לא נשמע- כאן- כדבר – הזה." היא מתחלחלת מצטלבת ונושאת עיניים לכיוון צריח הכנסייה. " והיינו ביחד עד שמת לפני...מממ... לא יודעת המון שנים."
"ואני פה.
וזאת אהבה אמיתית גבירותיי הצעירות. מאחלת לכן שתתחתנו..." היא מעבירה ליטוף קל על כתפינו שתיקים כבר מונחים עליהן ואנו בדרכנו אל המכונית".. שיהיו לכם ילדים, נכדים, נינים... ושתזכו להרבה שנים כמוני."
היא מחייכת חיוך רחב חושף 3 שיניים ששרדו עשרות שנים כשאנו נפרדות ואומרת. "קאלימרה" .
"קאלימרה" – ענינו שלושתנו ויצאנו לכיוון הרכב. משתוממות ומעט מסוחררות מאלכסנדרה הרקדנית וסיפורה, ואולי בכלל הכול הייתה הזיה באשמת ה'קולה זירו'....
