מכתש רמון-התחלה וסוף... וגם אמצע.
רוח מאובקת נושבת במצפה רמון. חמה כלחמניה שיצאה זה עתה מהתנור, מעט יבשה וצורבת
בצידי העיניים. מסתחררת בעצלתיים ומרימה עטיפות של בזוקה ואבקה זהובה עד שמחליטה
לתפוס את מקומה במרחב הפתוח. הרוח שורקת באוזניים. עובדה שמקשה מאוד את מלאכתו
של המדריך שעומד מול קבוצת המטיילים.
הוא מרים קולו בעודו שואג עובדות מרתקות בנות מיליוני שנים והם- המטיילים, מחזיקים חזק
בכובעם, לבסוף נאנחים ומסירים אותו ובכך מפקירים סופית את שיערם הקלוש או הסורר לחסדי
הרוח המדברית.
אני מתקרבת בצעדים קטנים אל המדריך בעל השיער הערמוני והעור הסדוק משנים של שמש ואבק.
תוך כדי ההליכה צעדיי נעשים מעט נחושים יותר ואני מטה אוזן לשברי המילים המספרות על פלאי
השכבות הגיאולוגיות של המכתש.
השמש עדיין קופחת על המצוק אך מאי שם- מתקבצים עננים. ענני סערה מקדירים את השמיים
הפרטיים שלי.
אלו שנשקפים בתוך אישוניי פנימה. שמלתי הרחבה,שנקנתה בפרץ של אופטימיות חסרת בסיס
בשוק הנבטי, נצמדת ונלפתת לירכי. ורחמי מתכווץ לכדי קוביית קרח מבועתת. מאז ומתמיד ידע גופי את המתרחש
הרבה לפני שמוחי התמים אפילו החל לקלוט.
זה הוא? עיניי ממצמצות. צעדי הזריזים האטו ולבסוף עצרו.
זה הוא. אותו שיער עבות ומכסיף. אותה קומה גבוהה וזקופה. פישוק קל וזחוח כשל מי שעומד בפתחו של השאול ומצחקק בקור רוח בעת שממיין את האנשים הבאים בשעריו.
הוא ממש קרוב למדריך, שם קרוב לקצה המצוק. ד"ר גיל. שם המעורר פלצות עקב הפער הבלתי נתפס שבין המשמעות לבין מהותו של האיש. הוא היה זה שגזר גזר דין מוות על בתי. בתי היחידה.
ועכשיו הוא שם. על פי התהום. הרוח מנגנת בפתלתלות מזרחית מעכסת. כחליל המתעתע בחושים. היא פורטת על מיתריי הקרועים את קקפוניית המדבר. צלילים ההופכים לזעקות אילמות. המיילדות מהסות אותה. עוד ועוד אנשים זורמים לחדר הלידה. עגלת החייאה. זעקותיהם אינן נשמעות. כאב מתגבר בגלים עד לשיאים שלא יאמנו שקיימים במציאות. מלאכים שחורים ומלאכים לבנים מתגוששים בקרב-ריקוד איטי של חיים ומוות- שם מעל שולחן הניתוחים.
הן אוחזות בידיה. היא מתפתלת והן מהסות. מלטפות. ד"ר גיל! הן קוראות. ד"ר גיל!
שעות חיכתה למושיע, למלאך בלבן שהבטיח שיביא לה את האור. האור שיציף ויבהיק את מבואת הצללים שהיו חייה.
בכל הקליניקות המזוויעות בניקיונן, בכל המסדרונות המוצפים ניאון ומרוצפים באריחי תקווה וייאוש, בכולן, סיפרו לה שיש חשש לחייה. הבהירו לה המומחים בחלוקים וורודים לבנים וירוקים, שרק פעם בחיים אולי תצליח להביא ילד לעולם,
בסיכון נוראי.הם חזרו והבטיחו. מעבר לכך אין ולא תהיה לה אפשרות נוספת.
במשך חודשים היא הייתה לא יותר מקופסא: מעין מיכל ובו נוזל החיים. ובתוך הנוזל בועית של קסם, תקווה של חיים. פלא שמימי שייקרא "אור", ואשר יפיץ אור בכל מקום אליו ילך.
אם היו לה ספקות, ד"ר גיל פוגג אותם. עשרות אלפי שקלים עברו מכיסה לריפוד כריות האוויר המתחממות של ג'יפ המרצדס שלו.
הכול התכנס לתאריך המיוחל. ריחות הליזול והתרופות היו כבושם בעיניה. שבועות של אשפוז ושכיבה במיטה כדי לשמור על האוצר. כמו גרעין הטמון באדמה המתחמם לאיטו ומחכה לתורו לפרוץ לעולם.
הוא עומד שם ונושם אוויר, כאחד האדם. צופה אל עבר המכתש בעוד השמש מחממת את שיערו. מה שקשה לומר על אור, שלא זכתה לאף קרן של שמש, ולו לנשימה אחת בריאותיה.
הוא לא בא כשהן קראו לו. וכשבא אמר שחייב לצאת. ואני האמנתי בו. בכסותו המכזיבה והשקרית של קומה תמירה, כנפיים לבנות, של הילה מסמאת עיניים. התעלמתי אז מליבי שראה נכוחה את הנוכחות האפלה שבתוכו.
החשיכה שלו מילאה את חיי ולא נותר עוד מאום. לא נותרה קרן אחת של תקווה.
צעד אחד. קטן, כדי שאור תזכה לצדק שמגיע לה. הדיפה איננה מלאכה קשה במיוחד! וגם אם יוכיחו שלא מעדתי שם במקרה, על שפת המצוק, אלא שהיה זה מכוון, זה ממש לא משנה.
ממילא אני נתונה בכלא- מאחרי סורגים החזקים פי מיליון מכול מתקן כליאה אמיתי. מאסר עולם ללא חנינה.
אני נעמדת מאחוריו. שערות ערפי סומרות וידי מזיעות. הוא אינו חש כלל בכך שנשימותיו אלו יהיו האחרונות. לא מודע לעובדה שצדק בעולם-חייב להיות.
עיני מוצפות דמעות. עוד צעד קטן.
הוא מסתובב לפתע ועיניו ננעצות בעיני. קרב טיטאנים.
הוא אומר: "סליחה גברתי... " ואני זזה. הוא חולף על פני וצועד לגיוון הג'יפ השחור.
אני מביטה במכתש. הוא ממלא את ריאותי באוויר יבש וסדוק. המכתש נראה כה מכיל, ומחמם,וחום ואדמדם ומסחרר- ממש כמו רחם.
המכתש מרגיש כמו התחלה וסוף. ואמצע. כמו הבטחה לאינסוף. מוצא.נשימה חמה למעמקי הראות. נשימה אחרונה...קפיצה.
הרוח נושבת ואופפת את כל הגוף- ובתוך כמה שניות הכול הופך לאחד.
