סבא שמואל
הוא ישב על כסא הנדנדה וזרועותיו מהודקות קמעא על חזהו הדור השנים.
הכסא חרק מעט והצבע התקלף ממש כמו הסבא עצמו. המרפסת הקטנה
הייתה ריקה מכל חפץ מלבדם, צופה בעליבותה אל הרחוב הבני- ברקי
המהביל אדי זיעה ומי כביסה. פחי אשפה סדוקי דופן התגוללו בראש חוצות
וחתולים שדופים נברו בהם ללא לאות. הוא צפה במבט כהה המוצפן בין גביניו
בחנויות הקטנות והמאובקות ובעקרות הבית טרודות העמוסות בעגלות ילדים
זבי חוטם ובסלים גדושי ירקות למרק של שבת.
זיכרון בהיר שאינו מרפה מתדפק בעקשנות בפינות אפלות של מוחי. זיכרון
מתקופה ללא כתמי העצב של מדינה המשרכת דרכיה בלאות של ישישה נרגנת.
זיכרון משנות הששים-שנות הגאווה של המדינה: ריח סבון 'נקה' וליזול המתנקז
דרך נחירי וריצודי קרן שמש החותרת בענן חול שמסתנן מבעד לריסיי השמוטים
במבוכה בכל פעם שהזדמנתי לרחוב רבי עקיבא בבני ברק.
סבא שמואל היה מתיישב שם שעות בכל יום. צופה בבריות האחוזים בתזזית
ה'רצוא ושוב'. טרודים בענייני היום האוזל והולך, בעוד הוא- עיתותיו תמיד בידיו.
סבתא הייתה טורחת סביבו עם צלחות האורז. עורמת לפניו פלחי תפוז חתוכים
דק-דק בדיוק כפי שאהב.
הנה בבואתו מופיעה לפני- כחזיון תעתועים הקורם עור וגידים. שערו המאפיר היה מסורק היטב על פדחתו השחומה. מכנסיו האפורים מגוהצים, קפליהם חדים כתער, חולצתו לבנה אם כי דהויה מכביסות מרובות. נעליו חורקים.
מייד לאחר שחרית, כשהיה עולה בכבדות במדרגות ומפזם היה את "עלינו לשבח" שעדיין התנגן באוזניו, הייתה כל פסיעה מהדהדת בכבדות בחדר המדרגות. אולי הייתה מעלה שוב ושוב במוחו את הנדודים מאובקי השנים עד לארץ-ישראל. באותה עת ממש - סבתא הייתה ממהרת להרתיח את מיחם האלומיניום הגדול עם חליטת העלים. כשנכנס, מסיר את הכובע האפור ומניחו על הקולב, הייתה ידו האחת שומטת את תיק הטלית - על שולחן השעווניות המהודקות בסיכות, וידו השנייה כבר הייתה מושטת אל המטבח הצר עמוס ריחות הבצל המטוגן. "שרה,- הצ'איי כבר מוכן?".
בעודו מתיישב בכבדות ומוחה את אגלי זיעתו המתכנסת על מצחו עוד בשעת בוקר מוקדמת, כבר הייתה מונחת לפניו כוס התה. דקיקה, כפי שאהב. ה'צ'איי' חייב להיות רותח אתה מבין?-הסביר לכל מבקר. החום חייב להיות מורגש בגרון- ממש כפי שמשה חש בגחלים שהונחו על לשונו וכפי שחש מאוחר יותר בכבשן דברי האלוקים אשר יצאו מפיו.
טקס התה היה מתקיים מספר פעמים ביממה, ולא תמיד הייתה חליטת העלים שבקומקום הכבד והמיושן- חזקה מספיק לטעמו. לא תמיד סבתא המתיקה די הצורך את התה. 'כטעם המן שאכלו אבותינו במדבר, כך עליו להיות'- הוא הנחה שוב ושוב את סבתא –'ולא מר כגורלו של איוב, או כייסורי חייו של עולה חדש בארץ ישראל'.
בשבת הייתה הדירה הקטנה, בקומה השנייה בבני ברק, מתמלאת בצהלות ילדים. ילד אחד נס כל עוד רוחו בו מפני הנוגשים בו, והשני מקפץ בקלילות ומושך את עגלת הבובות מידי בת דודתו הבוכייה.
"מותק ג'ון"- פנתה אלי סבתא במאור פנים וחיוך ללא רבב- "תתני 'בקשה לסבא את קערת העוגיות ותקחי לך גם אחת.". העוגיות היו פריכות ומתוקות- אך אני התאפקתי. רגלי הקטנות נשאו אותי אל כיסאו באיטיות. מבטי סקר את רגליו המונחות בכבדות משני צידי הכסא שעיתון השבת היה מונח עליהן. עיני עלו והתמקדו בסבך השיער הסמיך והאפרפר ומשם בעיניו החודרות עליהן מסוככים תדירות משקפיו העבים.
סבא שמואל התרומם מכיסאו. הוא היה רם ונישא וראשו נגע בשמיים. "להפסיק מייד את הרעש! ילדים"- קולו רעם והתגלגל על ראשינו- ממש כמו הקולות והברקים שאפפו את הר סיני בעוד העם נסוג, ירא, ונעמד מרחוק.
השקט השתרר ורק קול רגלינו המטופפות נשמעו בעת שנסנו בבעתה לחדר הקטן- שם הסתודדנו בלחישות וצלחת העוגיות נותרה מיותמת על שידת הפמוטים. עד שבאה סבתא והניחה אותה ליד כוס התה של סבא.
על שולחן השבת שנפתח לאורך כל המרפסת הייתה פרושה מפה צחורה. שפע מיני מטעמי עדות פרס היו מונחים בקערות מתפקעות לכל אורכו. סבתא הגישה את האורז הצחור- אשר גושי ה'קשה' היו מונחים לתפארת על התלולית. "תן לי את הקשה"- אמר אחד הדודים."אני ביקשתי קודם"- אמר אבא. "גם אני רוצה"- קפצה אחת הפולניות. בעת שהתפתחה לה קטטה בין המבוגרים, טמנתי ראשי בצלחתי המיותמת וייחלתי שיגיע כבר זמנה של העוגה. כשהקולות גברו עד כי הרעידו את החלונות נעמד סבא, הטיח אגרוף בשולחן. קערות קפצו על השולחן והצעקות נדמו.
"שבת קודש היום! וחוץ מזה- "והגדת לבנך" ומה תגידו לילדיכם?!- 'פאאדאחזוחט'ה נומרא יאק' יאמר לכם."
שקט השתרר בעוד סבתא מגישה לסבא את החלק הגדול והשחום ביותר של הקשה של האורז. לאחר מכן כל אחד קיבל את חלקו. אבא הפריש לי חתיכה קטנה וכך גם אני זכיתי לטעום מטעם גן העדן.
זה היה חורף שחון בשנות הששים בו הגשמים היו מועטים. בת שש הייתי וכבר הצלחתי להשמיע שריקה קלושה מבעד לרווח בשיני הקדמיות שנשרו זה עתה.
עברו שבועות רבים מאז ראיתי את סבא שמואל. ביום בו השמיים היו צבועים בדחיסות בשכבות של אפור כבד,בישרה לנו אמא שאנו נצא לבקרו בבית החולים.
"סבא חולה מאוד אתם יודעים"-היא אמרה-"והוא ישמח מאוד לראות אתכם".
אותי הלבישה בשמלה הלבנה החגיגית ששוליה היו פרומים מעט ממשחקי החצר וצעדנו מהתחנה לבניין בית החולים. בדרכי ניצבה קבוצת סביונים פורחת בצידי הדרך. כך נקטף לו זר צהוב עלעלים בעידודה של אמא כדי להגישם לסבא.
החדר היה לבן-קר ומנוכר. היו בו שלוש מיטת ברזל מוגבהות מעקה ובהן שכבו שלושה זקנים כמושים ושמוטי לסתות.
היכן סבא... לא ידעתי.
אמי ניגשה אל המיטה ששכנה בצד החלון. שם- שכב איש זקן כמעט ללא שיער. איש קטן,זרועותיו דקות ורועדות. הוא חייך אלי ולחש בקול רועד- "חמודה? איך גדלת? בואי תתקרבי אל סבא."
עיני התרחבו. האיש הענק והמפחיד בעל הקול הרועם- הפך לזקן חסר ישע, רועד ושברירי. הגשתי בידיים רועדות את זר הסביונים. הוא הביט בו וחייך ואמי לקחה במהירות את הזר מידיו. –"תגשי אליו"- היא לחשה –"תגשי ותחבקי את סבא."
בצעדים קטנים ומדודים קרבתי למיטתו וסבא שמואל המוזר והחדש חיבק אותי בשארית כוחו.
כותונת בית החולים הדיפה ריח עמום של תרופות וליזול. הוא נישק אותי על מצחי ואני רק חישבתי את הדקות עד תום הביקור.
באותו הלילה חלומות ביעותים תקפו אותי:סבא שמואל הגדול והרועם וסבא שמואל החלוש והחוור ממש כמו 'השמן והרזה', באו וחסמו את נתיב הליכתי. לאן שפניתי הם הופיעו ובפניהם מבט נוקב ומייסר. קרבו אלי עוד ועוד עד שלא נותר ולו סדק צר לנשימה.
עוד בטרם חלף החורף הודיע לי אבי ובעיניו דמעות, שסבא שמואל נפטר. הרגשתי אשמה. אם רק הייתי מנשקת אותו- או מביאה לו את פרח לב הזהב- אין ספק שהיה נרפא.
_____________
(ספור זכרון זה שאין בו דבר בדוי, מוקדש לזכרו ולעילוי נשמתו
של סבי שמואל ז"ל, שלא זכיתי להכירו מספיק
שנים כדי להעריך את הטוב החכמה הצניעות ואומץ הלב
שניחן בהם)
